“אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.
וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.
מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.
מספר מאזור חיוג 02.
הלו?
אנחנו מעקלים לך את החשבון.
והמון סימני קריאה אחר כך.
כל דבר שהומצא אחרי גיל 35 הוא נגד הסדר הטבעי של הדברים. דאגלס אדאמס
בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.
ככה, בקטנה.
אני לא יודע כמה מכם מנהלים עסקים כאן. אני גם לא יודע אם זה גורף, כי אני מניח שהאדם שצורח עלי עכשיו בטלפון פשוט קם ב-8.10 והלך לעבודה שלו, כי עיקולי חשבונות חייבים להימשך כרגיל אחרי הכל, אבל אני לא הצלחתי. גם לא בתשיעי וגם לא בעשירי באוקטובר ואפילו לא ב-15.
הייתה לי איזו הרגשה כללית – מוטעית, כנראה – שאף אחד לא מתפקד. הצבא, נניח, הפסיק לתפקד ב-6.10 בלילה, הממשלה גם. וכמה שעות אחריהם כולנו יחד איתם.
אבל גוף אחד, מסתבר, שמר על הגחלת.
באפלה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.
ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.
קשה מאוד להגיד שלבנקים בישראל יש עודף טוב לב, אבל אפילו הם, כמו כל גוף אחר במדינה, עצרו תשלומים לעסקים באוקטובר. לשם שינוי לא היה צריך לבקש. הכל עצר והוקפא וניתן איזשהו גרייס – לא גדול, אבל ניתן – כדי להתאושש ולהבין רגע מי נגד מי. היה גם איזה דיבור – אני זוכר אותו מאוד במעומעם – על מענקים לעסקים, שזו באמת הייתה בדיחה טובה והוכיח שיהודים יודעים לשמור על ההומור גם בזמנים הקשים ביותר, וגם היה דיבור שתהיה דחייה בתשלום המע״מ.
ברור שתהיה דחייה בתשלום המע״מ.
למי יש ראש להתעסק עם מע״מ עכשיו?
ובכן, למע״מ.
בואו נריץ קדימה חזרה לשיחה עם הבחור האלים מאוד והצרוד מסיגריות שצורח עלי בטלפון שהוא מעקל לי את החשבון.
שלוש פעמים שאלתי אותו מי הוא לפני שהוא ענה: ״מע״מ, חביבי, מע״מ. אתה חייב לנו כסף, והחשבון שלך בסכנה״.
עכשיו, שלא יהיו אי הבנות: שילמתי את הדו״ח של אוקטובר. אבל שילמתי אותו בדצמבר. ואם גם אתם חושבים שזה לא בסדר, אתם בהחלט מוזמנים – ואני אשתמש כאן בשפה ספרותית ברשותכם – לקפוץ לי.
אני באמת לא יודע מה עבר לי בראש כשהייתי בטוח שאף רשות לא תקנוס פה אף אחד על כלום בזמן שיורים טילים כל יום, הילדים בבית ואנשים מנסים להבין מה נסגר עם החיים שלהם ואם יש להם בכלל כאלה, אבל היופי ברשויות בישראל הוא שהן מאוד אחידות ביכולת שלהן לא להפתיע לטובה אף אחד אף פעם.
כל נסיונותיי להרגיע את הבחור הצורח ולהסביר לי על מה מדובר נבלמו. לא הצלחתי להשלים משפט. זה היה כל כך מעליב ומקטין. הוא רק צרח ״יש לך קנס אצלנו! זה פלילי לאחר בתשלום! אתה יכול להיכנס לכלא על זה!״.
או להיות שר בממשלה. אחד מהשניים.
אני לא אכנס לפרטי השיחה כי באופן קצת מפתיע, לא זה הסיפור. אני חשדתי שהוא לא באמת ממע״מ, הוא הוכיח לי שכן וידע עלי כל דבר אפשרי, שילמתי קנס מחפיר של 3,000 שקלים ובכך בא לציון גואל.
אבל השבוע הבנק הודיע לי שהחשבון שלי יעוקל.
ואתם תהיו בהלם, אני יודע, ותחזיקו חזק במשהו, כי אתם פשוט לא תאמינו מי עיקל לי את חשבון הבנק.
אה, ידעתם מי?
איך ידעתם את זה?
אבל האם ניחשתם שזה גם…
על אותו חוב בדיוק, נכון.
גם את זה ידעתם.
מוזר.
איך זה קרה, אתם בטח שואלים.
ובכן, רואים שאתם לא עצמאיים.
אם אתם עצמאיים אתם בוודאי לא תהיו מאוד מופתעים לגלות שלמרות שאני אוחז במספר אישור התשלום שניתן לי על ידי מע״מ בעצמם האישה בשירות הלקוחות שלהם אמרה לי, מילה במילה: ״אני יודעת שאנחנו נותנים כאלה אבל אני אף פעם לא יודעת מה לעשות איתם״.
פעם אחת אני רוצה להיות זבוב על הקיר בראיון עבודה למע״מ כדי להבין מה התנאים לקבלה.
אם בכלל יש כאלה.
יועץ המס המופלא שלי ואני ניסינו הכל. אישור מחברת האשראי, אישור נוסף מחברת האשראי, אישור שלישי אחר מחברת האשראי שהתשלום אכן בוצע. הוכחה מחברת האשראי שלא מדובר בעוקץ מתוחכם מאוד אלא בחיוב רשמי של העוקצים החוקיים הגדולים במדינה. כלום. מע״מ לא מוצאים את ההעברה.
ולכן, מבחינתם, היא לא קיימת.
חברת האשראי אמרו ״סבבה, אז שיביאו אישור שהם לא קיבלו את הכסף ונבטל לך את העסקה״, אבל גם את זה מע״מ לא מוכנים לנפק.
ובגלל הסירוב המשונה שלי לשלם פעמיים את אותו החוב, חשבון הבנק שלי יעוקל ביום ראשון.
פעם סיפורים כאלה – שהם לחם חוקו של כל עצמאי במדינה, ולפעמים אני די בטוח שיש הגרלה בתחילת כל שנה וחלוקה איזו רשות הולכת להתעלל באיזה עצמאי – היו מצחיקים אותי או מעציבים אותי, תלוי ביום ובשעה ובגודל כאב הראש, אבל האמת היא שהפעם לסיפור הזה יש אפקט אחר לגמרי: הוא מבהיל אותי.
הוא באמת באמת מבהיל אותי.
כי הסיפור הקטן הזה הוא גדול בהרבה, וקו ישיר נמתח ביני הקטן כל הדרך עד לפרשת מירי רגב (כן, אמרתי מירי רגב, וכל מי שחש שציפור נפשו נפגעת ורוצה לדבר איתי על אחדות אז סבבה, ובואו נחליט באחדות ששחיתות מוכחת מכל מפלגה היא קו אדום של כולנו ונתקדם ביחד לעבר מדינה מתוקנת), וזו רק הדגמה חיה ונושמת עד כמה הכל רקוב פה.
הרי זה לא רק מע״מ. אותו בלגן בדיוק נמצא במי שמטפל במפונים, שעדיין לא ראו שקל. במי שאחראי לפיצויים לנפגעי הנובה, שעדיין לא ראו שקל. אותו בלגן בדיוק נרשם כשכל הרשויות כולן הבטיחו לתושבי שדרות שבטוח לחזור ואז, כאיש אחד, אמרו: ״אופסי״.
ואז לא עשו שום דבר לגבי זה. פשוט כלום.
חוץ מלא לפצות אותם, כמובן. בזה הם נהדרים.
ואתם יודעים מה? אני אעז ואמתח קו בין הבלגן הקטנטן שלי כל הדרך עד ל-7.10 ב-6:30 בבוקר, כשאף אחד לא רק שלא הגיע, אלא שאפילו לא ידע שמשהו קורה. ואני עד עכשיו לא מבין למה אנחנו מעמידים פני מופתעים שדיווחי המודיעין לא הגיעו לאן שהיו צריכים להגיע, ואנחנו אפילו נורא רוצים להאמין שמדובר באיזו קונספירציה של קצינים בכירים נגד נשים או נגד נתניהו, אבל אתם יודעים, ויודעים היטב, שמה שיקרה זה שנגלה בפעם המי יודע כמה ששוב מדובר בשילוב של טמטום וחדלות אישים הישראלית הביורקרטית הנפוצה שכולנו מכירים היטב.
ורק אלוהים יודע באיזה דרגים הטמטום וחדלות האישים הזו עוצרת.
ואתם יודעים מה? אני כבר לא כל כך בטוח שהיא עוצרת.
אני באמת באמת חושב שלא משנה אם אתם ימין או שמאל, אני ממש משוכנע שאפשר להסכים ש״אופסי״ אינה תשובה קבילה יותר. בשום מקום. בשום גוף. בשום רשות
אני חושב שמותר לנו, במקום להתקפל כל הזמן, להגיד – באחדות! – שמגיע לנו טוב יותר מזה.
לא בזעם, לא בכעס, גם לא בפילוג, כי אני כן חושב שאפשר להתאחד תחת המסר שמגיע לנו לחיות פה, מגיע לנו טוב יותר, ושלא יכול להיות שלאזרחים כל כך טובים יש פקידים ומשרתי ציבור כל כך גרועים.
ואולי, רק אולי, הגיע הזמן שבמקום שלכל עצמאי ובעל עסק יהיה סיפור מצחיק – או מאוד עצוב – עם מע״מ ומס הכנסה, לרשויות האלה יהיה סיפור איתנו.
אז הפעם החלטתי שאני לא מרים ידיים. שזה באמת עבר את הגבול. שלהתקשר ולצרוח עלי בבהמיות בטלפון ולדרוש ממני לשלם קנס מופקע ואז לעקל לי את החשבון ולדרוש ממני לשלם את אותו קנס בדיוק זו ביריונות מהסוג שדורש שיימינג ציבורי, כי אם עסק פרטי היה עושה לי שמינית מזה כבר הייתי מעלה אותו על המוקד.
אותה מדינה שרשות המיסים שלה לא מסוגלת להתמודד עם גביית קנס שהיא כבר גבתה היא המדינה שמגייסת ושולחת את טובי בנינו למלחמה עצימה או קרב נסוג או איזה מונח שהם לא משתמשים בו עכשיו. אותו טרלול בירוקרטי שמאפשר יד חופשית וגישה לחשבון הבנק שלי ללא התערבות שופט, דיין או אדם עם נוירון מתפקד כלשהו במוח הוא הטרלול ששולח צווים לזמן בלתי מוגבל, עוצר מעצרי שווא, מאבטח הילולה במירון, רוכש כלי משחית שמסתבר שכבר רכשנו וחותם על הסכם העסקה חדש עם מורי ישראל רק כדי לגלות שהם לא טרחו לבדוק אם יש להם את הכסף שהם התחייבו עליו. אופסי.
ואני באמת באמת חושב שלא משנה אם אתם ימין או שמאל, אני ממש משוכנע שאפשר להסכים ש״אופסי״ אינה תשובה קבילה יותר. בשום מקום. בשום גוף. בשום רשות.
אבל ביום ראשון, כפי שהודיעו לי מהבנק בתוספת משיכת כתפיים שאומרת שאנחנו מבינים ששילמת אבל מה יש לנו לעשות כי אף אחד הרי לא אחראי על כלום במדינה הזאת, החשבון שלי יעוקל ויקחו ממנו את אותו סכום בדיוק שיורד מכרטיס האשראי שלי.
ואמורה להיות פה איזו תובנה גדולה. איזה מסר אופטימי לסיום. הרי זה הדיל הבלתי כתוב בינינו, אבל הפעם אני מפר אותו, כי אני באמת חושב שאנחנו לא יכולים להמשיך להתווכח על הדבר הזה. ושזה לא משנה מה הדעה הפוליטית שלכם, טיפשות ביורקרטית שהיא אמה ומולידתה של השחיתות השלטונית היא דבר שאנחנו לא יכולים ולא מוכנים לקבל יותר.
ואולי, מי יודע, דווקא בשבוע שבו שחיתות שלטונית עברה לכולנו מתחת לאף באדישות גמורה כל כך, יום אחרי שחסמו את איילון לעבודות בצורה טיפשית כל כך, דווקא הסיפור הקטן הזה יבהיר לכולנו שהדבר הזה נוגע בכל אחד מאיתנו, ושאם אי פעם נצליח להתאחד תחת דגל אחד את המלחמה הזאת, אם נהיה ממש ביחד, אולי גם ננצח.
כי באמת שהפעם אסור לנו להפסיד אותה.
איך מתחילים לכתוב?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-79 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
תראותראותראו
״אתה חולה״, היא הסתכלה עלי בדאגה ובדקה לי את המצח.
״אל תדברי שטויות״, אמרתי לה וניסיתי לנשום כדי להמשיך את המשפט. ״אני לא חולה ולא כלום״.
״יש לך חום״, היא קבעה.
״אין לי כלום״, עניתי.
״אתה צריך לשכב״.
״חשבתי שאני שוכב״.
״מאמי״, היא דיברה לאט. או שאני שמעתי לאט. ״אני יודעת שזה יהיה מוזר לך לשמוע, אבל זה קרה: אתה חולה״.
חולה חדש
״אתה חולה״, היא הסתכלה עלי בדאגה ובדקה לי את המצח.
״אל תדברי שטויות״, אמרתי לה וניסיתי לנשום כדי להמשיך את המשפט. ״אני לא חולה ולא כלום״.
״יש לך חום״, היא קבעה.
״אין לי כלום״, עניתי.
״אתה צריך לשכב״.
״חשבתי שאני שוכב״.
״מאמי״, היא דיברה לאט. או שאני שמעתי לאט. ״אני יודעת שזה יהיה מוזר לך לשמוע, אבל זה קרה: אתה חולה״.
מקום לשאגה
״יו, מאמי״, צעקתי לה מהקצה השני של החדר. ״בואי תראי כמה שטחי אחסון!״.
מאמי, אם לא אכפת לכם, יושבת בדיוק באותו זמן על מרפסת נדירה ביופיה של מלון לוגוס היפיפה לא פחות ושואפת את אוויר ההרים של ירושלים, כשאני רץ למרפסת ואומר לה בטון הכי מלחיץ שיכול להיות: ״את חייבת לבוא לראות את הארונות כאן. חייבת. בואי עכשיו״.
ואחרי שבאופן מפליא היא סירבה לקום כדי לחזות בפלא האחסוני, משכתי אותה ביד.
״תסתכלי״, אמרתי לה והתחלתי לפתוח דלתות כאילו הייתי אברי גלעד בעשינו עסק. ״תראי כמה מקום יש פה! במלון, את קולטת? תסתכלי את המגירה הזאת! תראי איזה מטורף!״.
מאמי התרחקה אחורה בצעדים זהירים תוך שהיא שומרת על קשר עין רציף עד שהגיעה שוב למרפסת, סגרה את הדלת ונעלה אותה מבחוץ, דבר שהיה מפריע לי אלמלא הייתי עסוק בפירוק – מילה מאוד עדינה לעובדה שפשוט העפתי כל בגד למקום אחר – המזוודה שלי וממלמל לעצמי ״וואו. מה זה. כמה מקום. אתה בגן עדן, עומר״.
וגם אם כל הקטע בווליום קצת מוגזם, אני נשבע בהן צדקי שאת הקטע על גן אמרתי לעצמי גם אמרתי.
הגעתי לגן עדן.
ומי היה מאמין שהוא נמצא בתוך ארון כניסה.
מה רציתי?
בזמן האחרון אני מוצא את עצמי עומד מבולבל בהרבה מאוד חדרים.
אני מכיר את החדרים האלה היטב, כמובן.
זה המטבח, שם הסלון, הנה חדר הילדים, זה חדר השינה שלי, שם המחסן. את הבית אני מזהה.
ובכל זאת. לפחות פעם ביום (על מי אני עובד, זה יותר כמו פעם בשעה) אני מוצא את עצמי בפתח דלתו של אחד החדרים אחרי הליכה מאוד נחושה לשם עם ידיעה ברורה למה אני מתקדם לשם, וברגע שאני עומד מתחת למשקוף אני מרגיש – וכנראה גם נראה – כמו הגרסה המבוגרת והאלצהיימרית של עצמי, מחפש מישהו לשאול אותו שתי מילים שרצות לי במוח כל הזמן בזמן האחרון: מה רציתי?
סליחה, מה רציתי?
למה בכלל הגעתי לכאן?
זה היה אמור להיות קל יותר, לא?
זה היה אמור להיות קל יותר, לא?
******
היום בבוקר רבתי עם הבן שלי. זה התחיל כמו שיחה ולפני ששמתי לב הדרדר לריב של צעקות. מרכז הויכוח היה שחורף עכשיו, שזו, מסתבר, עובדה שלגמרי אפשר להתווכח עליה. ולמרות שבחוץ מבול והאף נושר מרוב קור יצא בן התשחורת מהחדר שלו במכנסיים קצרים וחולצה קצרה.
הסבתי את תשומת ליבו לעובדה שקר בחוץ.
הוא לא הסכים איתי.
אמרתי לו שזה לא ממש משהו שאפשר להתווכח עליו.
הוא שוב לא הסכים איתי.
ציינתי בפניו שהוא יהיה חולה וזה אני שאצטרך להישאר איתו בבית ושלהישאר איתו ועם אחותו בבית זה רוב מה שעשיתי בחמש השנים האחרונות, ולכן נגמרה מכסת הימים שאני יכול לעשות את זה.
אני לא אלאה אתכם בהמשך הויכוח שהדרדר לצעקות ובסוף הגענו לפשרה שהוא ילבש מעיל על החולצה הקצרה מהאוטו עד בית הספר ומשם אני כבר לא אחראי עליו.
התחבקנו.
וכשהתיישבתי על הכורסה בציפייה שהוא ימצא את המעיל שלי, כל מה שחשבתי היה ״זה היה אמור להיות קל יותר, לא?״.
תראה, עומר
אף פעם לא היה לי משבר כתיבה.
ואני חושב לעצמי שאולי אתם קוראים את השורה הזאת ואומרים לעצמכם: ״שומע, עומר? גם עכשיו אין לך״.
רותם תמיד צוחקת עלי שמשבר כתיבה אצלי זה אם לא כתבתי חצי יום, אבל זה קצת נכון.
זה אפילו הרבה נכון.
מאז שגיליתי את הכתיבה היא הייתה לא רק הדרך שלי לתקשר עם העולם, היא גם הייתה הדרך שלי להבין אותו. בסוף היום הייתי שוכב במיטה שלי ומדליק את מנורת הלילה הכחולה שלי וכשאבא ואמא שלי לא היו מסתכלים כי הם היו בטוחים שהלכתי לישון והייתי שוכב במיטה עם המחברות שלי וכותב את כל אירועי היום, כמעט דקה אחרי דקה, ומנסה להבין מה קרה כאן.
החיים תמיד מהממים אותי בזמן אמת. אני כמעט תמיד מבין מה קורה בהם רק בדיעבד.
ולכן, מבחינתי לפחות, כל עוד החיים קורים, גם הכתיבה קורית. הם באים ביחד בעסקת חבילה. כשאני אומר לאנשים שכתיבה היא החיים שלי, אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו. בלי כתיבה אין לי שום סיכוי להבין את העולם.
אבל מאז שנגמרה המלחמה אני לא כותב.
ולכן, מאז שנגמרה המלחמה, אני לא מבין את העולם.
