“אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.
וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.
מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.
מספר מאזור חיוג 02.
הלו?
אנחנו מעקלים לך את החשבון.
והמון סימני קריאה אחר כך.
כל דבר שהומצא אחרי גיל 35 הוא נגד הסדר הטבעי של הדברים. דאגלס אדאמס
בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.
ככה, בקטנה.
אני לא יודע כמה מכם מנהלים עסקים כאן. אני גם לא יודע אם זה גורף, כי אני מניח שהאדם שצורח עלי עכשיו בטלפון פשוט קם ב-8.10 והלך לעבודה שלו, כי עיקולי חשבונות חייבים להימשך כרגיל אחרי הכל, אבל אני לא הצלחתי. גם לא בתשיעי וגם לא בעשירי באוקטובר ואפילו לא ב-15.
הייתה לי איזו הרגשה כללית – מוטעית, כנראה – שאף אחד לא מתפקד. הצבא, נניח, הפסיק לתפקד ב-6.10 בלילה, הממשלה גם. וכמה שעות אחריהם כולנו יחד איתם.
אבל גוף אחד, מסתבר, שמר על הגחלת.
באפלה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.
ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.
קשה מאוד להגיד שלבנקים בישראל יש עודף טוב לב, אבל אפילו הם, כמו כל גוף אחר במדינה, עצרו תשלומים לעסקים באוקטובר. לשם שינוי לא היה צריך לבקש. הכל עצר והוקפא וניתן איזשהו גרייס – לא גדול, אבל ניתן – כדי להתאושש ולהבין רגע מי נגד מי. היה גם איזה דיבור – אני זוכר אותו מאוד במעומעם – על מענקים לעסקים, שזו באמת הייתה בדיחה טובה והוכיח שיהודים יודעים לשמור על ההומור גם בזמנים הקשים ביותר, וגם היה דיבור שתהיה דחייה בתשלום המע״מ.
ברור שתהיה דחייה בתשלום המע״מ.
למי יש ראש להתעסק עם מע״מ עכשיו?
ובכן, למע״מ.
בואו נריץ קדימה חזרה לשיחה עם הבחור האלים מאוד והצרוד מסיגריות שצורח עלי בטלפון שהוא מעקל לי את החשבון.
שלוש פעמים שאלתי אותו מי הוא לפני שהוא ענה: ״מע״מ, חביבי, מע״מ. אתה חייב לנו כסף, והחשבון שלך בסכנה״.
עכשיו, שלא יהיו אי הבנות: שילמתי את הדו״ח של אוקטובר. אבל שילמתי אותו בדצמבר. ואם גם אתם חושבים שזה לא בסדר, אתם בהחלט מוזמנים – ואני אשתמש כאן בשפה ספרותית ברשותכם – לקפוץ לי.
אני באמת לא יודע מה עבר לי בראש כשהייתי בטוח שאף רשות לא תקנוס פה אף אחד על כלום בזמן שיורים טילים כל יום, הילדים בבית ואנשים מנסים להבין מה נסגר עם החיים שלהם ואם יש להם בכלל כאלה, אבל היופי ברשויות בישראל הוא שהן מאוד אחידות ביכולת שלהן לא להפתיע לטובה אף אחד אף פעם.
כל נסיונותיי להרגיע את הבחור הצורח ולהסביר לי על מה מדובר נבלמו. לא הצלחתי להשלים משפט. זה היה כל כך מעליב ומקטין. הוא רק צרח ״יש לך קנס אצלנו! זה פלילי לאחר בתשלום! אתה יכול להיכנס לכלא על זה!״.
או להיות שר בממשלה. אחד מהשניים.
אני לא אכנס לפרטי השיחה כי באופן קצת מפתיע, לא זה הסיפור. אני חשדתי שהוא לא באמת ממע״מ, הוא הוכיח לי שכן וידע עלי כל דבר אפשרי, שילמתי קנס מחפיר של 3,000 שקלים ובכך בא לציון גואל.
אבל השבוע הבנק הודיע לי שהחשבון שלי יעוקל.
ואתם תהיו בהלם, אני יודע, ותחזיקו חזק במשהו, כי אתם פשוט לא תאמינו מי עיקל לי את חשבון הבנק.
אה, ידעתם מי?
איך ידעתם את זה?
אבל האם ניחשתם שזה גם…
על אותו חוב בדיוק, נכון.
גם את זה ידעתם.
מוזר.
איך זה קרה, אתם בטח שואלים.
ובכן, רואים שאתם לא עצמאיים.
אם אתם עצמאיים אתם בוודאי לא תהיו מאוד מופתעים לגלות שלמרות שאני אוחז במספר אישור התשלום שניתן לי על ידי מע״מ בעצמם האישה בשירות הלקוחות שלהם אמרה לי, מילה במילה: ״אני יודעת שאנחנו נותנים כאלה אבל אני אף פעם לא יודעת מה לעשות איתם״.
פעם אחת אני רוצה להיות זבוב על הקיר בראיון עבודה למע״מ כדי להבין מה התנאים לקבלה.
אם בכלל יש כאלה.
יועץ המס המופלא שלי ואני ניסינו הכל. אישור מחברת האשראי, אישור נוסף מחברת האשראי, אישור שלישי אחר מחברת האשראי שהתשלום אכן בוצע. הוכחה מחברת האשראי שלא מדובר בעוקץ מתוחכם מאוד אלא בחיוב רשמי של העוקצים החוקיים הגדולים במדינה. כלום. מע״מ לא מוצאים את ההעברה.
ולכן, מבחינתם, היא לא קיימת.
חברת האשראי אמרו ״סבבה, אז שיביאו אישור שהם לא קיבלו את הכסף ונבטל לך את העסקה״, אבל גם את זה מע״מ לא מוכנים לנפק.
ובגלל הסירוב המשונה שלי לשלם פעמיים את אותו החוב, חשבון הבנק שלי יעוקל ביום ראשון.
פעם סיפורים כאלה – שהם לחם חוקו של כל עצמאי במדינה, ולפעמים אני די בטוח שיש הגרלה בתחילת כל שנה וחלוקה איזו רשות הולכת להתעלל באיזה עצמאי – היו מצחיקים אותי או מעציבים אותי, תלוי ביום ובשעה ובגודל כאב הראש, אבל האמת היא שהפעם לסיפור הזה יש אפקט אחר לגמרי: הוא מבהיל אותי.
הוא באמת באמת מבהיל אותי.
כי הסיפור הקטן הזה הוא גדול בהרבה, וקו ישיר נמתח ביני הקטן כל הדרך עד לפרשת מירי רגב (כן, אמרתי מירי רגב, וכל מי שחש שציפור נפשו נפגעת ורוצה לדבר איתי על אחדות אז סבבה, ובואו נחליט באחדות ששחיתות מוכחת מכל מפלגה היא קו אדום של כולנו ונתקדם ביחד לעבר מדינה מתוקנת), וזו רק הדגמה חיה ונושמת עד כמה הכל רקוב פה.
הרי זה לא רק מע״מ. אותו בלגן בדיוק נמצא במי שמטפל במפונים, שעדיין לא ראו שקל. במי שאחראי לפיצויים לנפגעי הנובה, שעדיין לא ראו שקל. אותו בלגן בדיוק נרשם כשכל הרשויות כולן הבטיחו לתושבי שדרות שבטוח לחזור ואז, כאיש אחד, אמרו: ״אופסי״.
ואז לא עשו שום דבר לגבי זה. פשוט כלום.
חוץ מלא לפצות אותם, כמובן. בזה הם נהדרים.
ואתם יודעים מה? אני אעז ואמתח קו בין הבלגן הקטנטן שלי כל הדרך עד ל-7.10 ב-6:30 בבוקר, כשאף אחד לא רק שלא הגיע, אלא שאפילו לא ידע שמשהו קורה. ואני עד עכשיו לא מבין למה אנחנו מעמידים פני מופתעים שדיווחי המודיעין לא הגיעו לאן שהיו צריכים להגיע, ואנחנו אפילו נורא רוצים להאמין שמדובר באיזו קונספירציה של קצינים בכירים נגד נשים או נגד נתניהו, אבל אתם יודעים, ויודעים היטב, שמה שיקרה זה שנגלה בפעם המי יודע כמה ששוב מדובר בשילוב של טמטום וחדלות אישים הישראלית הביורקרטית הנפוצה שכולנו מכירים היטב.
ורק אלוהים יודע באיזה דרגים הטמטום וחדלות האישים הזו עוצרת.
ואתם יודעים מה? אני כבר לא כל כך בטוח שהיא עוצרת.
אני באמת באמת חושב שלא משנה אם אתם ימין או שמאל, אני ממש משוכנע שאפשר להסכים ש״אופסי״ אינה תשובה קבילה יותר. בשום מקום. בשום גוף. בשום רשות
אני חושב שמותר לנו, במקום להתקפל כל הזמן, להגיד – באחדות! – שמגיע לנו טוב יותר מזה.
לא בזעם, לא בכעס, גם לא בפילוג, כי אני כן חושב שאפשר להתאחד תחת המסר שמגיע לנו לחיות פה, מגיע לנו טוב יותר, ושלא יכול להיות שלאזרחים כל כך טובים יש פקידים ומשרתי ציבור כל כך גרועים.
ואולי, רק אולי, הגיע הזמן שבמקום שלכל עצמאי ובעל עסק יהיה סיפור מצחיק – או מאוד עצוב – עם מע״מ ומס הכנסה, לרשויות האלה יהיה סיפור איתנו.
אז הפעם החלטתי שאני לא מרים ידיים. שזה באמת עבר את הגבול. שלהתקשר ולצרוח עלי בבהמיות בטלפון ולדרוש ממני לשלם קנס מופקע ואז לעקל לי את החשבון ולדרוש ממני לשלם את אותו קנס בדיוק זו ביריונות מהסוג שדורש שיימינג ציבורי, כי אם עסק פרטי היה עושה לי שמינית מזה כבר הייתי מעלה אותו על המוקד.
אותה מדינה שרשות המיסים שלה לא מסוגלת להתמודד עם גביית קנס שהיא כבר גבתה היא המדינה שמגייסת ושולחת את טובי בנינו למלחמה עצימה או קרב נסוג או איזה מונח שהם לא משתמשים בו עכשיו. אותו טרלול בירוקרטי שמאפשר יד חופשית וגישה לחשבון הבנק שלי ללא התערבות שופט, דיין או אדם עם נוירון מתפקד כלשהו במוח הוא הטרלול ששולח צווים לזמן בלתי מוגבל, עוצר מעצרי שווא, מאבטח הילולה במירון, רוכש כלי משחית שמסתבר שכבר רכשנו וחותם על הסכם העסקה חדש עם מורי ישראל רק כדי לגלות שהם לא טרחו לבדוק אם יש להם את הכסף שהם התחייבו עליו. אופסי.
ואני באמת באמת חושב שלא משנה אם אתם ימין או שמאל, אני ממש משוכנע שאפשר להסכים ש״אופסי״ אינה תשובה קבילה יותר. בשום מקום. בשום גוף. בשום רשות.
אבל ביום ראשון, כפי שהודיעו לי מהבנק בתוספת משיכת כתפיים שאומרת שאנחנו מבינים ששילמת אבל מה יש לנו לעשות כי אף אחד הרי לא אחראי על כלום במדינה הזאת, החשבון שלי יעוקל ויקחו ממנו את אותו סכום בדיוק שיורד מכרטיס האשראי שלי.
ואמורה להיות פה איזו תובנה גדולה. איזה מסר אופטימי לסיום. הרי זה הדיל הבלתי כתוב בינינו, אבל הפעם אני מפר אותו, כי אני באמת חושב שאנחנו לא יכולים להמשיך להתווכח על הדבר הזה. ושזה לא משנה מה הדעה הפוליטית שלכם, טיפשות ביורקרטית שהיא אמה ומולידתה של השחיתות השלטונית היא דבר שאנחנו לא יכולים ולא מוכנים לקבל יותר.
ואולי, מי יודע, דווקא בשבוע שבו שחיתות שלטונית עברה לכולנו מתחת לאף באדישות גמורה כל כך, יום אחרי שחסמו את איילון לעבודות בצורה טיפשית כל כך, דווקא הסיפור הקטן הזה יבהיר לכולנו שהדבר הזה נוגע בכל אחד מאיתנו, ושאם אי פעם נצליח להתאחד תחת דגל אחד את המלחמה הזאת, אם נהיה ממש ביחד, אולי גם ננצח.
כי באמת שהפעם אסור לנו להפסיד אותה.
איך מתחילים לכתוב?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-79 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
והמספר הנוסף הוא
1. בתחילת כיתה ח׳ זימנו אותי לשיחה דחופה לחדר המנהלת. ידעתי שאני בצרות גדולות, אחרת מה יש לי לחפש אצל המנהלת, רק שלא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי.
2. בחדר המנהלת חיכו לי בחצי גורן סגנית המנהלת, המנהלת, יועצת השכבה שלי ורכזת השכבה שלי. כותרת השיחה הייתה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
3. אני לא מגזים ולא ממציא וזה לא סיכום, אגב, כי זה אשכרה היה משפט הפתיחה של המנהלת. ישבתי מול ארבע נשים מבוגרות ממני, היה שקט ואפשר היה לשמוע רק את הלב שלי, והמנהלת נאנחה ואמרה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
4. הסיבה לפסגת העילית הזו הייתה, מסתבר, כי ביקשתי לרדת מחמש לארבע יחידות מתמטיקה, מה שהיה, בבית הספר שלנו, גרוע יותר מהצטרפות לכת השטן. במשך ארבעים דקות שרובן נחרטו לי באחורי הראש עד היום הסבירו לי שזה העתיד שלי, שזה הסיכוי היחיד שלי להצלחה, שבלי חמש יחידות מתמטיקה אני אהיה עני מרוד.
5. ״אני מציעה בחום שתתחיל להתאמן על המתמטיקה שלך״, אמרה לי רכזת השכבה, ״אחרת החיים שלך יהיו עצובים מאוד״.
6. ואז סגנית המנהלת שאלה ״אם לא מתמטיקה, מה אתה מתכוון לעשות בחיים?״. ״אני רוצה לכתוב״, עניתי.
7. את השקט הנורא שהשתרר בחדר אחרי שעניתי את זה אפשר היה לשמוע עד משרד החינוך בירושלים.
