בקנייה מעל 149 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי

עומר: אוקיי. 

רותם: יאללה, מתחילים. 

עומר: כעיקרון התחלנו.  

רותם: התחלנו כבר. 

עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת- 

רותם: אה, אוקיי. 

עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה. 

רותם: כי זו אני, תמיד  מגיעה ב- 

עומר: ואוו, תמיד מגיעה- 

רותם: קצת מאוחר מידיי. 

עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו. 

רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה. 

עומר: שהוא, אני חייב להגיד- 

רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה. 

עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם  נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום. 

רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה. 

עומר: באמת? 

רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם. 

עומר: באתי להגיד שאני לא חושב שאנחנו צריכים אוניברסיטה או תואר או מחקר כדי לדעת. אני חושב שכל מי שאי פעם כתב- 

רותם: או קרא ספר. 

עומר: או קרא ספר, אבל אני חושב שזה חזק יותר בכתיבה, כתב יומן, כתב מכתב, והוציא באמת רגשות. הרי כתיבה מוציאה ממך משהו שלא יכול לצאת בדיבור. אני לא יודע אם זה מגובה מחקרית באיזשהו משהו. 

רותם: בוודאי. אין לי את המחקר לשלוף לך עכשיו, אבל בוודאי שזה מגובה מחקרית. קודם כל, זה לא עובד על אותו-

עומר: נכון, זה עובד על חלק אחר במוח. 

רותם: כמו אנשים שמגמגמים, שלא מגמגמים, שהם שרים או אומרים טקסט, זה כאילו אותה חלוקה. כשאנחנו מדברים, המחשבה שלנו מקדימה את הדיבור, וכשאנחנו כותבים, אנחנו יכולים לתת את הזמן הזה למחשבה ולכתיבה. הכתיבה לא מקדימה את המחשבה שלנו, ואנחנו מצליחים לבטא דברים שנורא קשה לנו לבטא כשאנחנו מדברים. 

עומר: ולכן כל העולם מתכתב בווטסאפ היום. 

רותם: בדיוק, אני חושבת שזה באמת הלך למקום הזה, וזו לא סתם שיטת התקשורת המועדפת, כי הרבה פעמים באמת יותר נוח. ואגב, כשיש לך באמת דברים קטנים להגיד, אז אתה מקליט אותם, אתה יודע. 

עומר: דווקא פרידות וכאלה, כאילו בהודעות. 

רותם: אבל אם יש דברים יותר מורכבים להגיד, כאילו בהודעות, כאילו יותר קל לדבר את התוכן הרגשי בטקסט, זה יותר קל. 

עומר: וגם העובדה שהאדם השני לא יכול לענות, זה גם. 

רותם: נכון, אתה לא בשיח, אתה לא נאבק על הזכות שלך לדבר או להגיד את הדברים שיש לך, אתה פשוט עושה את זה, ואתה לא בתוך דיאלוג. 

עומר: ובאמת הופתעתי לגלות עד כמה, את יודעת, כמו שספורטאי, כדורגלן לצורך העניין, עיקר העבודה שלו היא להישאר בכושר. הייתי כתב ספורט הרבה שנים, וזה כן הדהים אותי, זאת אומרת, הייתי בטוח שהם מתאמנים כל היום על מסירות. לא, מדברים איתם על תזונה, יש להם מאמן מנטאלי שעובד איתם המון שעות. והאימונים עצמם הם אולי שעה ביום. גם חדר הכושר, הם עושים 40 דקות, לא יותר  מזה. עיקר העבודה שלהם היא  מנטאלית, ובאופן מפתיע בכתיבה, נדמה לך שיום כתיבה הוא מן איזה דבר שבן אדם יושב וכותב כל היום. אנחנו כבר שחקנו את הדימוי הזה בעצמו בספריה עם חלוק, אבל עיקר העבודה היא מנטאלית. ורוב המחסומים שלנו, וזה דבר שאת גילית בסדנאות שלנו, כי כן צריך לספר, כשפתחנו ביחד את "אינעל הבוק" סדנת הכתיבה שלנו לסופרים, שאגב מספנסרת את הפודקאסט הזה, והיא הספונסרית הראשית של הפודקאסט. כשפתחנו את תכנית הליווי שלנו לסופרים, אני רציתי לעשות אותה טכנית לגמרי. להסביר חוקים: כך בונים דרמה, כך בונים דמויות. כמובן להתאים את זה לאנשים, אבל באופן כללי לא רציתי להביא את הפן הנפשי והמנטאלי לתוך הדבר. 

רותם: גם לא חשבת שהוא חשוב כל כך. 

עומר: נכון, זה נכון. 

רותם: אבל אני רוצה להגיד שההשלמה של הדבר הזה, זה בעצם לבנות את הכלי והכלי הוא הכלים האלה שאתה נותן. ובאמת, זה הצד החזק שלך, להגיד: זו הדרך לבנות עלילה, זה הדבר נכון לעשות מבחינת טוויסטים, ככה בונים גיבור, זו הדמות הרשות, מה הופך דמות ראשית לדמות ראשית, מה הופך דמות משנה לדמות משנה טובה. וכל הכלים האלה שאנחנו נותנים לאנשים בסדנה. וזה המיכל שאליו בעצם אפשר ליצוק את הפן המנטאלי. 

עומר: באתי לה גיד, אני לא חושב שזה סותר. בשבילי העובדה שיש לי אקסלים מול העיניים, ולא משנה, לוח עבודה גדול, אוני יודע לאן הולכים לצורך העניין, זה גם מנטאלי. 

רותם: נכון. 

עומר: אותי זה מרגיע. 

רותם: זה מרגיע. אבל אני רוצה להגיד שבשבילי זה היה, אני טיפלתי המון-המון שנים ומאסתי בטיפול, לא רציתי יותר לטפל, ולא רציתי בסופו של דבר להשתמש, אני אוהבת את הכתיבה כמקצוע גם, ולהשתמש בה ככלי כאילו היה לי קשה, ולא רציתי לחזור לטפל. ודווקא להיכנס, פתאום לחבוש את הכובע הזה של המטפלת בתוך ליווי כתיבה, שיש מטרה, שהמטרה היא ספר, המטרה איננה טיפול רגשי, שם מצאתי את עצמי בעצם במיטבי, כאילו מביאה את הכלים האלה התרפויטים בשביל לקדם את הספר. ובגלל שהיה את המיכל, כאילו פתאום הייתה לזה תכלית. כי באיזשהו אופן איבדתי את החשק לדבר בטיפול, לא שלטפל באדם זה לא תכלית, זו תכלית נפלאה, אבל בפועל מה שקורה, אתה יודע, כמו במפגשם עם פסיכולוג, יש איזו חוויה חסרת תכלית. מדברים ואז כותבים איזה טקסט ואז קוראים משהו, ואז יש פריצות דרך. עייפתי מזה, זה כאילו היה מייגע בשבילי באיזשהו שלב. והיום, כשהדבר הזה נכנס כחלק מכלי שהמטרה היא לכתוב ספר, והכלים הם כלים טיפוליים שעוזרים לבן אדם לכתוב ספר, מבחינתי כאילו זה הפיצוח של הדבר. 

עומר: לשבת לכתוב זו לא הבעיה, לקום לכתוב לצורך העניין, לא משנה, התעייפת ועכשיו פתאום נכנסות כל מיני מחשבות, וזה לא מספיק טוב. הרי כמה מהתלמידים שלנו, גם אנחנו בואי – זה לא רעיון מספיק טוב, אני אתחיל מחדש, אני לא מספיק מוכשר, אני לא מספיק מוצלח, אף אחד לא יקרא את זה, אף אחד לא יאהב את זה. וזאת רק התחלת הבעיה, זה רק מחסום כתיבה אחד שחוסם אותנו. עיקר העבודה על עצמנו, שלנו, עם עצמנו ככותבים,היא בעצם במרווחים שבין שעות- 

רותם: בעצירות. 

עומר: בדיוק, להרים את עצמנו לכתוב לצורך העניין, זה גם נורא קשה. 

רותם: וגם להמשיך עם אותו דבר קדימה. כי בסופו של דבר, לפעמים אנחנו יוצאים לדרך עם איזשהו רעיון ואנחנו נורא דלוקים עליו ובא לנו עליו, ולכתוב ספר זו דרך ארוכה, וזו התחייבות ארוכת טווח. ולהישאר עם ההתחייבות הזאת לאורך זמן, זה  הדבר הקשה. ובדרך יהיו המון עצירות ורגעים בהם מאלף סיבות נגיד – אוקיי, זה לא בשבילנו. אני חושבת שמעבר לזה שאנחנו עוזרים לאנשים לצלוח את המקומות האלה, ובאמת להסתכל ולהגיד – איפה נגעת? איזה קושי עולה פה עכשיו שבגללו עצרת ובכלל את אומרת אולי אני לא אכתוב את זה, אולי זה לא טוב, לאן הגענו. 

עומר: כי צריך להגיד על מה שאת אומרת, זה אף פעם לא נכון. מעטים מאוד, בודדים האנשים שבאו אלינו ואמרו לנו על טקסט 'זה לא מספיק טוב'. … אתה יודע מה, טוב שאתה אומר את זה בעצמך, כי באמת לא היה נעים להגיד. 

רותם: לא, לפעמים טקסט יכול להיות לא מספיק טוב, ואגב זה גם מחסום. 

עומר: אבל לרוב שמנו לב שזה קורה דווקא אחרי פריצת דרך. דווקא אחרי שאתה תופסת איזה זון, נוגע באיזה משהו רגשי, גם אצלנו, גם אצלי, כשאני כותב, אני תמיד יודע, היום אני יודע על עצמי שיש לי כמה ימים של חוסר ביטחון, אני יודע שזה סימן נגיד שאני מבשל את הפתרון. 

רותם: זהו, אני חושבת שזה לא אחרי, זה לפני. אני חושבת שלפני שיש פריצת דרך, יש את העצירה הזאת. ובגלל זה אמרתי לך לא מזמן שאני מרגישה שזה כמו קפיצות גדילה, הרפרנס הזה, שוב, קפיצת גדילה זה כאילו הדבר שבעיקר מזוהה עם תינוקות ועם גידול ילדים בכלל, אבל אנחנו חווים קפיצות גדילה כל חיינו. 

עומר: ספר הוא קצת ילד. 

רותם: ספר הוא גם קצת ילד. אבל גם אנחנו חווים קפיצות גדילה כל הזמן, כל החיים אנחנו חווים קפיצות גדילה. וכמבוגרים, זה הרבה פעמים באמת מתבטא במחלקה, בתקופה של איזה law, כאילו ששום דבר לא הולך. אתה מכיר את זה? שום דבר לא מסתדר ושום דבר לא הולך, ואתה כאילו אומר – זהו, החיים שלי כאילו נגמרו, ככה הם הולכים להיראות, הכל מעפן. אם אנחנו משכילים לצלוח את המקום הזה ולהתבונן בו ולגייס כוחות חדשים, אנחנו מגיעים גם למקום חדש. ובתוך הכתיבה המקומות האלה, לפני אנחנו כבר יודעים להגיד לאנשים – בואו נעבור את זה. כי אנחנו יודעים, אנחנו כאילו מחזיקים עבורם, שזה באמת ניסוח מאוד טיפולי, מחזיקים עבורם את האמונה שברגע שנצלח את זה, תהיה איזו פריצה מאוד גדולה בכתיבה. וזה מה שאנחנו בעיקר רואים, אנשים שמצליחים לצלוח את המחסומים שלהם, אז יש פריצת דרך באיכות הכתיבה, בדיוק של העלילה, פתאום הדמות מקבלת איזה טון, זה באמת תלוי באיזה שלב של כתיבה זה נמצא. 

עומר: נכון. 

רותם: הדבר נכנס לאיזה מסלול מאוד ברור של לקראת סוף הכתיבה. זה כל פעם מדהים מחדש לראות איך זה עובד. 

עומר: אז בואי נדבר על הצד המנטאלי. 

רותם: כי לא דיברנו עליו. 

עומר: לא, אני באמת  מנסה- 

רותם: הלכה למעשה. 

עומר: הלכה למעשה שנעשה את זה מסודר. כי המחשבות האלה של – אני לא מספיק טוב, או אני לא מספיק מוכשר, או הספר שלי לא מספיק טוב, הם שם כל הזמן. אני לא חושב שמסתובב איזשהו סופר 'הספר, אני כזה גדול'. מראש אנחנו אנשים מודעים. 

רותם: זה לא קשור למודעים רק, זה ביקורתיים. אני חושבת שאני כן יכולה להגיד, ואני חושבת שגם אתה מרגיש את זה, ומותר גם להגיד את זה, שלפעמים יש איזה שוונג של כתיבה שאתה קורא ואתה אומר – מדהים, מי כתב את היופי הזה?  וזה על עצמך וזה בסדר. 

עומר: אני חייב להגיד שלרוב מדובר בקטעים- 

רותם: הפחות טובים. 

עומר: הפחות טובים שנופלים בעריכה, כן. 

רותם: כאילו לפעמים יש איזה פלואו נורא טוב. אתה יודע, אני גם חושבת שגם שאנחנו אומרים את זה לאנשים, לפעמים אתה רואה את זה שהם רק היו צריכים את החיזוק הזה מבחוץ. הם ידעו, אתה יודע כשיוצא לך משהו טוב. 

עומר: תראי, יש משהו בכתיבה, אני אגיד את זה עליי, ואני בטוח שזה גם נכון לגבי אנשים אחרים – העולם לא מברך אותך כשאתה מחליט לקחת כתיבה ברצינות. בניגוד לאם הייתי אומר – אני הולך לפצח, למצוא תרופה, סתם להיות מדען. 

רותם: יש לנו תלמידה שאמא שלה אמרה לה 'בסדר, זה דווקא דבר רציני. אם את הולכת לכתוב, אז זה בסדר'. 

עומר: נכון. 

רותם: 'עזבת את ההיי-טק, אבל אם זה בשביל לכתוב ספר, זה בסדר, זה איכותי'. 

עומר: אז אחת כזאת. אבל אני חושב שהעולם לא באמת, וזה חלק מהעניין של המנטאלי. העולם באופן כללי לא מאוד מברך אותך על ההחלטה לקחת כתיבה ברצינות, בין אם לכתוב ספר. מישהו תמיד יגיד לך. 

רותם: 'אתה כותב ספר? מה?'. 

עומר: בדיוק. 'אתה וזה, ומה, אתה יודע כמה ספרים יוצאים בשנה? אתה תמכור?'. 

רותם: כן, וגם יש אצלנו הרבה אנשים שאומרים, כל הזמן אומרים לי 'מתי כבר תוציאי ספר, ומתי תכתבי את הספר שלך?'. גם זה יש.

עומר: גם זה יש. 

רותם: ואנשים יותר עוצרים את עצמם מאשר הסביבה עוצרת אותם. 

עומר: תיכף את תגידי את דעתך, אבל אני באמת חושב, לא יודע, אני נתקלתי במורים נגיד שניסו מאוד לכוון אותי לפן הריאלי, ולהגיד לי שכתיבה זה לא מקצוע. מישהו מתישהו יגיד לך שכתיבה זה לא מקצוע. מה שאני באמת חושב שבאמת מדענים פחות מקבלים. אף אחד לא יגיד למישהו שמכוון את עצמו למכון ויצמן 'מדע זה לא מקצוע'. 

רותם: אני בטוחה שכל אחד שומע משהו 'אה, באמת, אתה הולך להיות חוקר ולא רופא? אז אתה כנראה לא מספיק'. 

עומר: יכול להיות. 

רותם: אנשים לא מבינים על מה הם מדברים בעיקר. 

עומר: אבל בכל זאת, הדבר שלנו נחשב כתחביב. ואני כן חושב שחלק מהקולות הם כאלה. כי איך אתה יודע שאתה טוב? איך יודעים שאתה טוב? מתי יודעים שאתה טוב? ובאמת, העניין הוא שאין לזה, לקח לי מלא זמן להבין שאין טוב ורע. אנחנו מסתכלים על זה כאילו כמו מבקרי ספרות. אבל גם  מבקרי ספרות, א' – יש להם כלים משלהם לבקר. ב' – לרוב הם לא קולעים לטעם הקהל, הייתי גם מבקר, ומסיבותיהם שלהם, אפשר לדבר על זה בהזדמנות. אבל זה לא העניין עכשיו. הרעיון הוא להגיע לא לטוב או לא טוב, אלא לכמה שיותר אותנטי. זאת אומרת, כמה שיותר הקול שלך, כמה שיותר הסיפור שלך, כמה שיותר להגיד – אני הייתי קורא את זה. 

רותם: ואת זה אפשר לזהות.

עומר: בדיוק. 

רותם: הרי כל פעם שזה לא, זה כמו זיוף. והאוזן כבר הופכת להיות- 

עומר: גם הגוף מרגיש את זה. 

רותם: אתה מרגיש את זה, ואני חושבת שגם קורא מרגיש את זה, בטוח קורא מרגיש את זה וגם הכותב מרגיש את זה. 

עומר: קהל מרגיש את זה, זה מדהים. 

רותם: קהל מרגיש את זה  מיד. 

עומר: מדהים, מיד. 

רותם: לזהות את הזיוף הזה ולהגיד – זה עוד לא שם. אני חושבת שאחד הדברים הטובים שאנחנו עושים ומשמעותיים בתהליך  ולעצם התהליך, זה שאנחנו עוזרים לאנשים להבין את שיטת העבודה של עצמם, כאילו לראות איך הם פועלים. כי דראפט ראשון הוא תמיד גרוע. אתה יודע, הבן אדם מתיישב לכתוב, יש לו רעיון מדהים לספר, ואז- 

עומר: אני רוצה להגיד לך שאחד הדברים הקשים כשאני מתחיל פרויקט, אני חושב שאת מכירה את זה גם, זה הפער שיש לי בראש בין- 

רותם: איך שזה אמור להיות למה שיוצא לך. 

עומר: איך שזה אמור להיות ומה שיוצא לי על הדף. אמא'לה, אני באמת לא אמור לעסוק בזה. הדבר היחיד שמרגיע אותי בתקופות האלה, זה באמת כאילו היה חסר מישהו עם ניסיון. ואם יש מישהו שמתחיל ממאזינינו, אז באמת אני רוצה, הדבר היחיד שמרגיע אותי, שאני יודע להגיד לעצמי שזה יסתדר. 

רותם: אבל זה מה שאנחנו מצליחים לעשות בשביל אנשים. כי אנשים לרוב לא מגיעים עם הניסיון הזה, והם כן באים ואומרים 'טוב, יצא לי גרוע, אני לא מצליחה לכתוב'. 

עומר: גם "מלכת הכיתה" לצורך העניין התחיל והיה, את מחקת כמעט ספר שלם בסופו של דבר. 

רותם: נכון, מחקתי ספר שלם. אבל שוב, אתה יודע, זה היה מאוד מייאש וזה היה חתיכת מחסום. ראיתי את זה, ואז עד שהצלחתי לחזור לזה, לקח לי את הזמן שלקחתי. אבל גם הזמן הזה הוא היה זמן התבשלות באמת להבין, גם להשלים עם זה. זה קצת סוג של אבל, בוא. מחקתי איזה 11 פרקים. 

עומר: כן, אנשים נורא נקשרים למילים שלהם, וצריך באמת להגיד אולי עוד- 

רותם: אני שומרת אותם ומתישהו אני אשתמש בזה. 

עומר: באמת?

רותם: סתם אני לא, אל אתה יודע, המחשבה להגיד – אני אשמור את זה איפה שהוא, אבל זה לא הספר שרציתי לכתוב, זה הגיע לאיזה דד-אנד, זה לא הכיוון שאליו רציתי ללכת. 

עומר: אני מתבייש להגיד, כי זה מטומטם, אבל יש לי אמונה טפלה אמיתית. זה בסופו של דבר הוכיח את עצמו כל פעם מחדש, אבל כל פעם זה משבר נפשי, אני לא עושה save. יש לי את קובץ הטקסט של הספר שלי, אני יודע שהמחשב עושה save מידי פעם, מוגדר לו איזה פעם ביום או משהו כזה, אבל אני לא משחק עם ההגדרה הזאת. ולפעמים אני מגיע ונמחקים לי, קורה משהו, נמחקים לי איזה 600 או 700 או 1,000 או פרק שלם שכתבתי. 

רותם: או 1,000 מילה. 

עומר: כן. ונמחק לי איזה פרק שלם שכתבתי. ותמיד אני אומר לעצמי – אם זה נמחק- 

רותם: סימן שזה לא היה צריך להיות שם. 

עומר: סימן שזה לא היה צריך להיות. ואת יודעת מה? זה מטומטם, אבל תמיד בסוף יוצא לי משהו יותר טוב ממה שנמחק. כמובן כל פעם כשזה קורה אני מקלל את עצמי – איזה מטומטם אתה, די, באמת. 

רותם: אני לא מבינה את הרציונאל. אמונה טפלה, אין לה רציונאל. 

עומר: אין לה רציונאל. אני לא עושה save, אני סומך- 

רותם: על היקום ועל המחשב. 

עומר: על היקום, על זה ועל המחשב שיידעו מה לעשות. סתם נו, כל אחד צריך להחזיק את עצמו איך שהוא בעולם הכתיבה. אני אמצא דרך טובה יותר אני חושב. אני לא יודע מה הבעיה שלי עם לעשות save, אני לא יודע, אני לא יודע. 

רותם: אז גם עושה save, גם עושה save על חומרים שמחקתי, גם אותם. ואגב וזו המלצה, כי נורא קשה לי. 

עומר: יותר מוצלחת. 

רותם: יותר מוצלחת מלא לעשות save, לשמור גם את החלקים. 

עומר: בגלל זה אני גם לא כותב בגוגל דוקס, כי זה שומר כל הזמן.

רותם: שומר הכל. 

עומר: נכון. 

רותם: לשמור את הדברים שגזרתם, לשמור את הפרקים שהחלטתם שהם לא לעניין, את הדיאלוגים שהורדתם, את כל מה שאני בעריכה כתבתי לכם – מיותר, מיותר, מיותר. תשמרו את זה איפה שהוא. 

עומר: אבל צריך להגיד למה, כי מדובר באמת בחומר גלם, ולא לימדו אותנו בבית ספר שכתיבה היא תהליך. זאת אומרת, יכול להיות שכתבת משהו לפני 3 חודשים, ובעוד 4 חודשים תיזכר ותגיד – אה, רגע, בעצם ההמשך של העלילה נמצא שם. התובנה הזאת שכתבתי שם ולא קשורה לכלום והייתה גרועה, בעצם עכשיו הבנתי- 

רותם: שהיא מקבלת את המקום שלה. 

עומר: לצורך העניין אני התחלתי, וכולם לחייך, באמת עם בדיחת הביטוח, שלחלוטין התחילה מסיפור אמיתי מאמא שלי שתמיד שואלת אותי, אני לא מוכן שהם יעשו לי את הביטוח שלהם, כי הם עשו אותו ברמי לוי או אלוהים יודע איפה האנשים האלה עושים ביטוח נסיעות, מה שחינם והכי זול. ואני רוצה שמסוק יבוא, אני רוצה להיות רגוע. 

רותם: ושייתן לי מלא כסף אם המזוודה שלי לא מגיעה. 

עומר: בדיוק, כזה אני רוצה. אז אני עושה לבד. ובאמת, זה התחיל בתור, לא היה לי מושג למה נדבקתי כל כך לבדיחה הזאת של הביטוח. אני ממש זוכר שכתבתי לך כשהבנתי, 8 חודשים אחר כך.  

רותם: איזה פיצוח מטורף זה היה – אני כותב את העניין הזה של הביטוח, 80 עמודים אחרי. 

עומר: אבל זה נכון, והרבה אנשים לא יודעים שכשאומרים 'לא יצא לי' או 'זה לא טוב' או 'זה לא משהו', זה מתבשל. שנייה, זה כמו באמת לחתוך גזר, לזרוק אותו לסיר, להוציא אותו אחרי שנייה ולהגיד 'לא מוכן, לא התבשל'. 

רותם: אנחנו הרבה פעמים נותנים את ההשוואה הזאת לציור למשל, שאתה לא בא ומיד יש לך ציור. אתה עושה קודם סקיצה עם עיפרון או עם פחם, ואחר כך מוסיפים את הרקע. יש שלבים, יש לי חבר שהוא צייר. יש שלבים שאתה מסתכל על הציור ואין לך מושג מה הולך להיות שם. כאילו זה בכלל לא נראה כמו משהו שהולך להיות ציור. בסוף אני אוהבת לראות את זה, הבנות שלי אוהבות לראות כזה ביוטיוב, שרואים את זה בהילוך מהיר. בהילוך מהיר יותר קל לראות את זה. 

עומר: נכון. 

רותם: כי אתה אומר – יא, זה מתחיל מכלום, ואז טשטוש של צבעים ואז מריחה, ובום יש לך ציור של פורטרט מטורף כאילו. 

עומר: אבל זה הדבר הכי קשה אני חושב, כשאתה מסתכל על הדף ואתה אומר – אבל באתי לכתוב ספר. ובמקרה הטוב יש פה גיבוב של מילים, ובאמת צריך לדעת, ולא לנשום עמוק במובן המדיאטטיבי, על אף שזה לא מזיק. 

רותם: להיות סבלני לתהליך. 

עומר: להיות סבלני לעצמך ולתהליך, ולדעת שרוב מה שאתה כותב, לא בגלל שאתה גרוע, בגלל שזה מתבשל. 

רותם: ואני חושבת שלהבדיל מטקסט קצר, שהרבה פעמים גם יש לו דראפט וזה, ולפעמים you nailed it כאילו בפעם הראשונה. אנחנו רואים את זה גם, אנשים שבאים לסדנאות הכתיבה בשביל לכתוב את עצמי, וכותבים טקסטים משבוע לשבוע, או בכיתה אפילו, וכותבים טקסטים פצצה ובאמת יש משהו שאתה אומר – אז אפשר לעבור על זה עוד בקטנה, אבל זה טקסט מעולה. זה אורך נשימה אחר לקחת על טקסט קצר. יש משהו בספר שמראש כאילו לא מצליח. גם אם בן אדם כתב אז פרק ראשון מצוין, הוא באיזשהו שלב ייתקל בזה שזה הכל רעוע. 

עומר: אני להגיד משהו, קל נורא לכתוב פרק ראשון מצוין. 

רותם: נכון, כי זה כמו טקסט קצר. 

עומר: אני החלום שלי זה לכתוב ספר רק של הקדמות. באמת, איך אני אוהב הקדמות. 

רותם: להתחיל, להבטיח דברים. 

עומר: בדיוק, להבטיח – בספר זה, תוך 45 יום, תלמד לצוד כרישים. 

רותם: אני רוצה לחזור לענייננו רגע ברשותך. 

עומר: זה לא היה ענייננו?

רותם: זה לא היה ענייננו. בעניין הזה המנטאלי, חוץ מלהיות טוב או לא להיות טוב ולראות את התהליך, ולהגיד כאילו יש פה שכבות ובאמת להביא אנשים בשלב מאוד אינטימי של הכתיבה, זה באמת כמו להראות, אתה יודע, כמו סקירת מערכות, זה עוד לא מוכן הדבר הזה. למה הראש כזה גדול והגוף כזה קטן? מה הולך עם הדבר? כל הרפרנס שיש לי בחיים זה להיריון, לידה, ילדות, גידול ילדים, מי ישמע יש לי 10. בכל מקרה זה דומה, כי בסוף גם זה סוג של ילד ואתה  מבשל אותו. 

עומר: אני לא חושב שאת מבשלת ילד. 

רותם: אני בישלתי ילדים בתוכי. 

עומר: אה אוקיי, בסדר, בסדר גמור. 

רותם: אני הייתי תנור אנושי. ונשים למה חם להן בהיריון, עומר? חום הגוף עולה כי את תנור אנושי. 

עומר: אני ידעתי את זה, כן. 

רותם: יפה. אז אחד הדברים שקורים באמת, אנשים מגיעים בשלב מאוד אינטימי בו, כאילו אתה עוד לא אמור להתעסק עם הדבר הזה. ואנחנו בכל זאת קבוצות  מאוד אינטימיות במערכות יחסים של אמון שאנחנו בונים עם האנשים שאנחנו מלווים אותם. אנחנו נחשפים לשלבים האלה ומצליחים לעזור להם לראות את התהליך ולהתאזר בסבלנות לתהליך. אבל אני רוצה להגיד עוד משהו על התהליך. 

עומר: גם אני רציתי להגיד עוד משהו. אחד הדברים שהיו הכי קשים לי זה כשהתחלתי לכתוב, וגם היום, חשבתי כאילו שאפשר להתחמק מזה אבל זה לא. הייתי מגיע ומתיישב מול המחשב, ואומר – עכשיו אני הולך לכתוב. לא חשוב, לוקח את עצמי לבית קפה נחמד, עושה הכל נכון, מגיע מול המחשב 'אממ'. 

רותם: לא יוצא. 

עומר: כזה ככה נתקע. ואנחנו תמיד מדברים על תכנון עלילה. גם אחרי שהייתי מתכנן לא יוצא כלום. ולמדתי, עם הזמן הייתי מסתובב עם מחברת. עכשיו עם האייפד והעיפרון זה יותר נוח, פחות כבד גם, אבל הייתי כותב יומן. סתם מה עבר עליי היום בכתב יד. 

רותם: כחימום לכתיבה? 

עומר: כחימום בכתב יד, משהו בכתב יד גורם למוח לזוז. אני לא יודע, שוב, אין לי- 

רותם: להתכייל על כתיבה. 

עומר: משהו, זה מטורף כאילו, אולי זה מהילדות שלנו שכתבנו בכתב. אני לא יודע. 

רותם: זו הפעולה של הכתיבה. 

עומר: אחרי 20 דקות, חצי שעה כזאת שהייתי באמת כותב סתם רגשות  מה עשיתי היום, לא זה, לא איזה כאילו חיבור. 

רותם: נרטיב. 

עומר: כן, לא איזה חיבור גדול. משהו התחיל לזוז, ואז הייתי נכנס לכתיבה. 

רותם: אתה לא עושה את זה כבר? מגניב. 

עומר: אני עושה את זה כל יום. 

רותם: כן, כן. 

עומר: אני עושה את זה כל יום, כל יום. אני או פותח בבוקר עם יומן, או כשאני בבית קפה אני מתחיל בכתב יד עם מחברת. 

רותם: או עם העיפרון הזה שלך. 

עומר: עכשיו את מבינה למה אני עושה את זה. לא יודע, משהו בזה מדליק את המוח וגורם לעניין הכתיבה לזרום הרבה-הרבה יותר טוב. 

רותם: אז הנה אנחנו מחברים גם יום כתיבה וגם מנטאלי. 

עומר: לא, אפשר לדבר. אני חושב איך נראה יום כתיבה זה דבר בפני עצמו. 

רותם: אבל זה טיפ לכתיבה. 

עומר: אבל כאילו הייתי אומרת לעצמי – אתה לא מספיק טוב, אתה לא זה. יש משהו נורא מפחיד מנטאלית בדף לבן ריק. 

רותם: אפילו אם אתה לא מתחיל קובץ חדש. 

עומר: בדיוק, וכל פעם מחדש זה דף לבן ריק. וההרגשה הזאת שהאצבעות שלך לא זזות, ואין לך מה לכתוב – זהו, גמרנו, אתה יכול לארוז את הדברים שלך, ללכת הביתה. 

רותם: זה כמו חימום כזה גם. בכלל אני חושבת שגם כתיבת רצף או כל הדבר  הזה- 

עומר: חימום זה דבר קריטי. 

רותם: זה מעניין. זה טוב. אני אקח את זה. 

עומר: לכי על זה. 

רותם: רציתי להגיד עוד משהו על החלקים המנטאליים שהם מעבר למעטפת של זה טוב או לא טוב או יש פה תהליך. אנחנו כן מצליחים הרבה פעמים לרדת, מה זה הרבה פעמים? תמיד. לרדת לרזולוציות מאוד ספציפית אצל אנשים. למשל אנשים שכותבים מצחיק. זה ממש מן דבר שאנחנו מאוד אוהבים לקרוא, זה מאוד נעים לקרוא, זה כיף לצחוק משהו מצחיק. אבל יש ממש את הדבר הזה שאנחנו מצליחים לזהות, ואגב זה לא גורע אחר כך מהמצחיקות של הטקסט, שזה הרבה פעמים מכסה על רגש. אפרופו דברים מנטאליים, הנפש פועלת בכל מיני דרכים לעקוף מקומות כואבים או קשים. ואחת העקיפות שהנפש יודעת לעשות אצל אנשים שההומור הוא מתנה אצלם, זה להשתמש בהומור בשביל לעקוף את המקומות הכואבים. ובאמת עולים לי בראש כמה וכמה כותבים וכותבות, מהטובים שהיו לנו, שהגיעו ובאמת אתה אומר 'וואו, זה נורא מצחיק, זה טקסטים שנורא כיף לקרוא'. ולעזור להם. כאילו מצד אחד לא לכבות אותם ולהגיד להם 'טוב, זה רק מצחיק וזה לא נוגע בשום דבר ולא מעורר הזדהות', ומצד שני גם לא לוותר להם ולהגיד 'יא, איזה יופי, זה מצחיק, זה נהדר, תמשיכי ככה, זה יהיה איזה ספר מקסים, לא משנה שהוא לא נוגע בשום רגש'. באמת להצליח לעזור להם לשמור על הכלי הזה שלהם, אבל לראות איפה הם עושים את המעקף ולהיכנס שם בכל זאת. ואז גם נשאר משהו מצחיק. ואני חושבת שזה דבר מאוד יפה שאתה עושה בכולם לחייך. 

עומר: תודה רבה. 

רותם: שזה גם נשאר נורא מצחיק, וגם לא עושה את המעקף הזה על המקומות הכואבים והקשים. 

עומר: אני חושב שלא הרבה אנשים יודעים, או שהרבה אנשים יודעים ואומרים 'לי זה לא יקרה' שבעצם ספר מעמת אותך, זה כאילו אתה בוחר לעמת את עצמך. באמת, כל פעם שאתה אומר מחדש 'לא, אני רק כותב על זה וזה, 'לא, זה סתם סיפור שעלה לי'. הרי מאחורי כל רעיון שעולה לנו, וזה דבר כאילו שלקח לי זמן להבין, מסתתר איזשהו משהו שבעצם אנחנו מתמודדים איתו הרע או רוצים להתמודד איתו. 

רותם: זו ממש התנהלות בעולם. כמה פעמים קורה שאנחנו אומרים, אני אגיד כותבת, כי הנטייה להגיד 'כותב' מעצבנת אותי. אבל כמה פעמים אנחנו אומרים לכותבת למזל – יש בטקסט כל כך הרבה דמויות, ודווקא הדמות ראשית נעדרת מהטקסט, עליה אנחנו יודעים הכי פחות, היא הכי פחות  מביאה את עצמה, היא הכי פחות מביאה את עצמה, היא הכי פחות באה לידי ביטוי. ואז נופל שם איזה אסימון, לפעמים הוא מיידי, לפעמים לוקח זמן. בכל מקרה, זה עושה עבודה תרפויטית, שאת מבינה שאת מדירה את עצמך, ואת שמה אחרים לפניך לצורך העניין. 

עומר: כן, זה קורה הרבה אצלנו. 

רותם: ולהראות את זה דרך טקסט, להראות את זה דמות ראשית ודרך התהליך, כמה עבודה זה עושה, ואיך אנשים באמת זה משנה את חייהם, זה מה שיפה. 

עומר: ברור. כשאתה הולך לטיפול, אתה לא חושב שזה הולך להיות קל. ואיך שהוא עם כתיבה, נדמה לנו שזה הולך להיות כיף. אני חייב להגיד, כשזה כן הולך ודברים כן מתחברים, אז באמת נהיה כיף. כשאתה כאילו מצליח לחבר את הנקודות. יש ימים שזו אורגזמה אחת מתמשכת של 3-4 שעות. 

רותם: מה אתה אומר? 

עומר: כן, כן. 

רותם: כל אחד והיכולות שלו. 

עומר: הנה, גם הכנסנו גם סקס לתוך הדבר. בסוף כשאתה זוכר את הדבר הזה, אתה אומר 'אה, איזה כיף היה לי לכתוב את זה'. 

רותם: כי כיף הוא סיפוק.

עומר: נכון. 

רותם: המשמעות של הכיף היא סיפוק. 

עומר: אבל הידיעה הזאת הברורה שאתה הולך לה תעמת עכשיו עם דברים שהנפש שלך מבקשת להתעמת איתם. ובעצם הכתיבה כן, אני חושב גם אצלי הרבה פעמים, לא כל יום בא לי, ואני באמת כותב על בסיס יומי, לא כל יום בא לי לקום בבוקר ולהגיד – כן, אני הולך עכשיו לחפור בנפש שלי. אבל זו העבודה. 

רותם: זו העבודה. 

עומר: זו העבודה וזה הדבר. 

רותם: ואני חייבת להגיד שלפעמים, בתהליך כתיבת ספר, אם יש יום שבו קשה רגע לחפור, וגם זה צריך לשים לב, אתה יודע, זה באמת גם קורא לפעמים ב… 

עומר: בימים שקשה לי לחפור, אני חייב להגיד, אז אני עובר לתכנן. 

רותם: אז אני עושה עריכה. 

עומר: כן, כן. 

רותם: עוברת, עושה קצת דברים טכניים, אומרת הפסקה הזאת מיותרת. גם אז יש באמת מרחק כזה, נקודת  מבט אחרת, ואפשר לנתק רגשית קצת ולהגיד – כל הפסקה הזאת לא מעניינת, כתבתי אותה באמת מדם ליבי, אבל לא מועיל לי לעלילה. ולהצליח להסתכל על זה באיזושהי פרספקטיבה חיצונית, ולנצל את הימים האלה גם, הם חשובים. גם הימים האלה הם חשובים. 

עומר: ברור, ברור. 

רותם: ולפעמים, ללכת בתוך האש ולחפור בתוך הנפש וכל היופי הזה, מאוד מעייף, מתיש, מערער, מטלטל. 

עומר: מאוד. 

רותם: ואנחנו צריכים לחזור למקום הבטוח, והמקום הביטוח הוא לפעמים לא ממש בעומק הכתיבה. 

עומר: אני לא קורא לזה מקום בטוח, אני באמת חושב שאנחנו צריכים לשמור על עצמנו. 

רותם: כן, נכון. 

עומר: אגב, גם מנטאלית. אם אתה כבר 3 ימים בתוך הדבר הזה, שב תנוח קצת. 

רותם: נכון, נכון. ואגב, גם את זה ראינו, לא המון, אבל לא פעם ולא פעמיים, אנשים שנכנסים לאיזה כמו בולמוס כתיבה. 

עומר: וואו. פתאום 8 פרקים. 

רותם: גם 8 פרקים וגם מעידים על עצמם ואומרים 'לא ישנתי לילות, אני רק כותבת, אני לא מצליחה לעשות שום דבר אחר, אני רק בזה', שזה נהיה ממש כמעט איזה אובססיה. 

עומר: ודווקא שם העבודה היא להרגיע אותם. 

רותם: נכון. ושוב, העבודה היא מנטאלית, ואז להגיד גם פה ממה את בורחת בחיים, כאילו גם פה הכתיבה הופכת להיות איזשהו דבר להיתלות בו, וגם זה לא בריא, גם זה מקום שצריך כל הזמן לבדוק אותו ולשמור על עצמנו. 

רותם: ונדמה לי שאחד הדברים הכי קשים, אם לא הקשה שבהם, אנחנו פשוט לקראת סיום, זה שבעצם אני חושב בניגוד לפייסבוק או אינסטגרם או פורמטים שבהם הם לא רק קצרים יותר, אתה בסוף גם לוחץ על publish או פוסט או לא משנה מה, כאילו טור אישי מי שהתמזל מזלו. ובספור, בסופו של דבר אף אחד לא מחכה לטקסט שלך. אם אתה חתום עם הוצאה, זה קצת יותר קל. אבל כל אחד הרי מתחיל מהנקודה ומהמקום, שנינו התחלנו מהמקום שבו בעצם אף אחד לא חיכה לטקטסים שלנו. ושם בעצם המאבק המנטאלי הכי קשה. עד היום אני נמצא במקום הזה, גם היום תלמידים אומרים 'אתה בהוצאה ובזה'. אבל אם נגיד, הנה, עכשיו אנחנו רוצים לעבוד על הצגה, או עכשיו אנחנו רוצים לעבוד על סדרת טלוויזיה, אף אחד לא יושב ומחכה לזה, ואתה אומר לסוכן שלך 'תשמע, אני כותב'. 

רותם: 'אני אעשה את זה ממש טוב, תנו לי כסף לפני'. 

עומר: בדיוק, כן. 

רותם: תעשה את זה ממש טוב, ניתן לך כסף. 

עומר: בדיוק, ואגב, הגדולים ביותר זה ככה – תכתוב קודם ונשמח לקרוא. 

רותם: ואז נראה, ותעשה פעם-פעמיים ואז נזמין את זה ממך מראש, כי נדע שאתה עושה את זה טוב. 

עומר: בדיוק. והדבר המנטאלי הזה, אני חושב שהוא הכי קשה. הידיעה הברורה הזאת שאף אחד בעצם, שאתה צריך, זה קצת כמו להיות עצמאי באיזשהו אופן. אתה צריך לבעוט את עצמך החוצה כל הזמן. 

רותם: וזה עליך. 

עומר: וזה עליך וזה באמת נורא קשה. וגם אני חייב להגיד לך, שוב, המצב הוא קצת אחר, אבל גם בהוצאה, כאילו תגיד להם 'אני מאחר להם בחצי שנה', בסדר, ידחו. אף אחד לא יושב ומחכה לטקסט שלך. ואני חשוב שקצת כמו להרים את עצמך לחדר כושר. ההשוואה לספורט היא כן נכונה פה במובן הזה. נגיד השיטה שלנו לצורך העניין היא שאנחנו מצאנו את הדבר הזה לפני כמה שנים, אנחנו בעצם סוג של דוחפים אחד את השני. 

רותם: אנחנו גם עושים את זה בשביל אחרים. אני חושבת שבאמת זיהינו איזה לינק בתוך התהליך הזה שהוא הלינק הכי משמעותי שאין לו מענה בעצם ואנחנו נותנים לו מענה. 

עומר: פתאום מישהו מחכה לטקסט שלך. 

רותם: מישהו מחכה לטקסט שלך בתהליך הכתיבה, כן. 

עומר: ואנחנו רואים את זה בסדנאות, פתאום אנשים שלא כותבים בכלל, פתאום הם מצליחים להגיש טקסט כל שבוע, כי מישהו מחכה. ולהחזיק מישהו שמחכה, רגע, רגע, רגע, אני רוצה להגיד, זה צריך להיות המישהו הנכון. 

רותם: בדיוק. 

עומר: לרוב אנשים נותנים לבן הזוג שלהם או לחבר שלהם או להורים שלהם לא יודע למה- 

רותם: שלא בטוח שהם מחכים. 

עומר: לא רק שלא בטוח שהם מחכים, לא בטוח שהם האנשים הנכונים לקרוא. סתם, מישהי כותבת על, אני נותן דוגמא מאצלנו, רומן שמתנהל בזה. ובעלה יקרא את זה ויגיד 'מה, זה היה?'. 

רותם: היא לא תיתן לבעלה לקרוא את זה. אבל לא, רגע, אני רוצה לחבר את זה להתחלה דווקא, לסדנאות כתיבה למיניהן. 

עומר: בבקשה. 

רותם: שנותנות את המקום השבועי לרוב, לאנשים לבוא לכתוב, לרוב יש זמן כתיבה תוך כדי השיעור, לפעמים יש משימת כתיבה הביתה. והכל טוב ויפה, אנשים שבאים לכתוב באים לכתוב, נחמד להם, שומעים גם טקסטים של אחרים, מתחברים ביניהם, זה אחלה של בילוי. כתיבת ספר זה דבר אחר, לא מדובר בחוג ולא מדובר בבילוי. מדובר באמת בהתחייבות ובתהליך שאנשים עוברים. וכשאתה מחכה לטקסט של אדם שכותב ספר, זה אחרת מכל טקסט אחר. כי אתה עוקב אחרי הסיפור, ואתה יודע איפה זה התחיל, ואתה יודע לאיפה זה אמור להגיע, ואתה רואה לפעמים בשבילו את החלקים שהוא לא מצליח לראות. ולדעת לתת לזה משוב נכון בשביל שיקדם, כי זה לא רק – בואו תקראו מה כתבתי ויגידו לך 'יופי' הבן אדם הבא, או 'נחמד', או 'זה לא עבד לי' או 'זה כן עבד'. אלא באמת ייכנסו איתך כאילו אין עוד שום אדם בעולם, וכאילו לא נכתב עוד אף טקסט לפני כן. וזה המרכז, ואני חושבת שזו החוויה ואני חושבת שאנחנו לא יודעים כבר לעשות אחרת. 

עומר: אני חושב שזו הסיבה העיקרית לבוא לסדנת כתיבה, תכנית ליווי, לא משנה מה, מסגרת. 

רותם: אבל זה לא רק המסגרת, זה מה שאני אומרת. לפעמים יש מסגרת שהיא נחמדה והיא טובה והיא מספקת את הדבר הזה של כתיבה, אבל היא לא מספקת את המהלך. 

עומר: את המשוב, ברור. 

רותם: את האקסטרה מהלך הזה שאנחנו עושים שהוא גם מנהלך מנטאלי. 

עומר: אני חייב לתת טיפה אבל. יש אתר שבו אתה מתחייב למשהו ושם סכום כסף, משלם, לא משנה, 300 דולר, 3,000 דולר, כמה שבא לך כאילו. האתר אומר – עמדת במשימה, אנחנו מחזירים לך את הכסף. לא עמדת במשימה – הפסדת את הכסף. 

רותם: בוא הנה, זה סטרט-אפ מטורף, כי אנשים לא עומדים במשימות שלהם, והם מרוויחים כסף מאנשים שלא עומדים במילה שלהם. 

עומר: זה סטרט-אפ אדיר, ואני חייב להגיד שגם אני השתתפתי עד שהפסדתי שם כסף. כאילו אמרתי מה? 

רותם: תחזירו לי את הכסף, אני התחרטתי פשוט. 

עומר: אני חושב שזה החלק הכי קשה. כי בעצם אתה קם ואתה כותב ואף אחד לא מחכה לזה, ואין לך שום הרגשה של תהליך ואין לך שום דבר. ואני חושב שאם כבר שמים כסף, אז באמת לשים את זה על מסגרת שבאמת קצת כמו מאמן אישי, נו מה, התקופות היחידות בחיי שעשיתי ספורט, היו או כשהיה לי חוג, או כשהיה לי פילאטיס פעם בשבוע. 

רותם: או מאמן אישי. 

עומר: וקבעתי שיעור ולא היה לי נעים מהמורה אז באתי. 

רותם: וגם כבר שילמת עליו אגב, זה גם דבר. 

עומר: נכון, כבר שילמתי עליו. 

רותם: וואו, אני כל כך הרבה פעמים הלכתי לשיעור פילאטיס כי פשוט שילמתי על זה כבר וזה עצבן אותי להפסיד. 

עומר: וצריך גם לדעת שאנחנו צריכים לתת לעצמנו, אפרופו מנטאליות, אנחנו צרכים לתת לעצמנו כל הזמן, כל הזמן לשמור את עצמנו במסגרת, זה לא יקרה מעצמו. 

רותם: במסגרת מאתגרת, שוב, אלא אם כן בא לכם לכתוב ולהתפנן עם זה כאילו נטו. 

עומר: לא, אבל אנחנו מדברים על כתיבת ספר. 

רותם: אבל אם אתה רוצה לכתוב ספר, אז לתת מסגרת שהיא גם מאתגרת, וגם כן לא רק אומרת 'יא, איזה יופי שכתבת…'. 

עומר: שעות כתיבה קבועות, ימים קבועים. באמת, זה עוזר לראש- 

רותם: להתחייב. 

עומר: אני נורא אוהב לצטט את המחקר הזה, כי הוא מחקר נהדר שבדקו קבוצות, לא משנה, נתנו 2 קבוצות כותבים, קבוצה אחת כתבה מתי שבא לה, קבוצה שנייה קבעה שעות כתיבה מסוימות ביומן והייתה צריכה לעמוד בהן. וכשעשו להם סריקות גלי מוח, גילו שהמוח מתחיל להתכונן לכתיבה 6-7-8 שעות, כל אחר אחרת, 6-7-8 שעות, כאילו כמה שעות לפני שעת הכתיבה עצמה. כשהמוח יודע שהוא הולך לכתוב, הוא כאילו מתחיל בתת מודע שלו להיפתח ולהתכונן. 

רותם: זה כמו בנסיך הקטן עם השועל, שהוא אומר לו 'מתי תגיע לפגוש אותי?', ואז הוא אומר לו 'אני לא יודע', הוא אומר לו 'אתה צריך להגיד לי שעה', אז הוא אומר לו 'אני אבוא בחמש', ואז הוא אומר לו 'יופי, כי אני אתחיל להתגעגע אליך בשלוש'. כי אנחנו מכינים את עצמנו לדבר. 

עומר: נכון, אז אנחנו מכינים את עצמנו לכתיבה. וצריך לדעת שרוב הדבר, לפני שמדברים על ימי כתיבה, ואנחנו נדבר ואיזה שולחן ואיזה כסא ואיזה קפה ואיזה מחשב. 

רותם: ואיזה אפליקציה משקיטת רעשים. 

עומר: ואיזה אפליקציה. בפרק הבא זה מה שאנחנו נעשה. אבל לפני זה, חייבים לדעת שיש המון-המון עבודה מנטאלית לעשות, או בדיוק כמו שספורטאי שומר על עצמו, שומר על התזונה שלו, שומר על שעות אימונים קבועות, גם הגוף מתכונן לאימון. 

רותם: נכון. 

עומר: הוא לא יוצא לרוץ בעשר בלילה. אז הדבר הזה, באמת צריך כל הזמן להישאר בכושר. 

רותם: נכון. 

עומר: שעות קבועות, ימים קבועים. 

רותם: אז אני אלך לרפרנס האוהב עליי שהוא שוב מעולמי, הסדרי ראייה עם הכתיבה, אתה לא מבריז, יש לך הסדרי ראייה עם הכתיבה ואת החלטת על יום ועל שעה, אתה לא מבריז מזה ואתה מגיע, גם אם לא כל כך בא לך, וגם אם יש לך דברים טובים יותר לעשות היום. 

עומר: וצריך להגיד – רובנו אנשים חלשים. אני באמת שם לי קנס כספי. זאת אומרת, יש לי הסכם. לא משנה, הם אמורים לתת מקדמה, ואני תמיד מוכן שייתנו לי רק 30% ממנה, ו-70% עם מסירת הטקסט. אני מגדיר גם תאריך בחוזה. זה מאוד מטומטם מצידי. 

רותם: שאתה שם על עצמך כבלים, כן. 

עומר: זה מאוד מטומטם. התאריך יכול להישאר פתוח, הם לגמרי מוכנים לזה. אבל אני אומר- 

רותם: לא, אבל זה דד-ליין, זה חשוב. 

עומר: בדיוק. אני אמרתי 30 ביוני הספר הזה, כי יש דברים שאתה יודע שהם יימשכו כמה זמן שתיתן להם להימשך. 

רותם: וגם אם תדחה, זה יהיה ביחס ל-30 ביוני.

עומר: בדיוק. 

רותם: ואם תגיש את זה בסוף אוגוסט תגיד 'רק בחודשיים התעכבתי', כאילו עדיין זה יהיה ביחס לזה. 

עומר: בדיוק. ידעתי פחות או יותר מתי אני רוצה לסיים את זה, ושמתי תאריך בחוזה של הספר החדש. ובאמת, אפשר היה להשאיר את זה, זה הכל מסגרות קטנות שאתה עושה לעצמך. כל מיני כבלים קטנים כאלה, חוקים קטנים כאלה. בסופו של דבר זה המון משמעת להיות כותב. 

רותם: משמעת עצמית. זה גם מנטאלי. 

עומר: נכון. 

רותם: גם משמעת עצמית זה סופר מנטאלי. 

עומר: בוודאי, בוודאי שזה מנטאלי. ורגע לפני שאתה בכלל מתיישב לכתוב, אתה צריך להאמין בעצמך שאתה יכול להיות כותב, אתה צריך לוודא שיש לך את המסגרת הנכונה, בין אם בתכנית ליווי, בין אם לא יודע מה, קבוצה של חברים שכותבים, בין אם האתר הזה שסיפרתי עליו. לא משנה. 

רותם: או הוצאה שמחכה לספר. 

עומר: יש לך הוצאה שמחכה לספר, באמת מצבך מאוד טוב. ואם אין לך משמעת עצמית בשלב הזה, זה זמן מאוד רע. 

רותם: היה לך ממש מזל. 

עומר: כן. אני לא מאמין שיש מישהו שאת יודעת, חותם על ספרו השלישי כרגע, אומר – טוב, אני חייב לדעת איך מפתחים משמעת. אני מאמין שיש לך כבר בשלב הזה. אבל באמת, המון עבודה מנטאלית, כל הזמן, גם לדעת כל הזמן שזה חלק מהדבר, וצריך לשמור על עצמך מנטאלית. גם מצבי רוח זה חלק מהדבר שצריך לדעת, מתי לכתוב ומתי לא לכתוב. הרבה אנשים אומרים 'אני כותב כשאני עצוב'. זו לא שיטת עבודה טובה בעיניי. 

רותם: זאת עבודה טובה לכתוב יומן. 

עומר: בדיוק. אבל לא  טקסט. והמון-המון עבודה מנטאלית. ובפרק הבא, אחרי שעושים את כל הדבר הזה- 

רותם: אנחנו נדבר מלא, גם בפרקים הבאים על עבודה מנטאלית. 

עומר: בוודאי, כי זה חלק בלתי נפרד. 

רותם: כי זה תמיד חלק, וזה לא, זה גם מה שאמרתי לך לפני שהתחלנו להקליט, זה הרי לא פרק, זה המהות של הדבר. 

עומר: הנה, בסוף החזיק פרק. 

רותם: ברור שזה החזיק פרק, אבל זה יחזיק את כל התכנית. כי זה המהות של הדבר. על זה אנחנו מדברים. גם כשנדבר על יום כתיבה, וגם כשנדבר על אפליקציות, וגם כשניתן דוגמאות של ספרים ועל תהליכים שעשו ושינויים, לא משנה על מה נדבר, תמיד הפן המנטאלי יהיה חלק מהדבר. ואני חושבת שזה מהות הכל, כאילו להבין, והפרק הזה הוא סופר חשוב, כי זה הפרק שבו אנחנו מסבירים למה המנטאלי זה הבסיס בכלל לגשת לכתיבה, וזה הבסיס לצלוח אותה ולהגיע לכדי ספר, ואי אפשר בלי זה, בכל שלב שלא נעבוד. ולא משנה איפה נשים את הפוקוס בפרקים הבאים, תמיד אנחנו נדבר גם על הפן המנטאלי. 

עומר: יפה. אז נגיד תודה רבה, ונלך לכתוב. 

רותם: אוקיי, או לאכול, אני גוועת ברעב. 

עומר: או לאכול, וואו, אני רעב מת. 

רותם: ממש.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע

תודה על הרשמתך

בא לך לקרוא עוד משהו?

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קרא עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קרא עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

זה הסוף (בפעם השלישית)

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

זה הסוף (בפעם השלישית)

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

נרשמת בהצלחה!