בקנייה מעל 199 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

כבל עם ועדה

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי. 

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״. 

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

זה בטוח יעבוד, לא?

אני באמת לא רוצה לקחת אתכם איתי לכל המסע הקסום שבסופו שקלתי לזרוק את המדפסת מהחלון, אבל בואו רק נגיד שהסתבר שהרשת כולה בבית לא  מתאימה למדפסת הכה חכמה הזו. התקשרתי לסלקום. הם אמרו שזה לא בעיה והם ישתלטו על הראוטר מרחוק והם יעשו את זה חת-שתיים.

ארבע שעות אחר כך עוד הייתי איתם על הקו עד שהם הודיעו ביאוש שהם לא מצליחים להשתלט על המודם מרחוק ושהם בכלל לא מוצאים אותו.

אז הם שלחו טכנאי. 

שזה לא השתלטות מרחוק אבל זה גם משהו.

הטכנאי הגיע. סידר את מה שצריך היה לסדר. המחשב והמדפסת זיהו את זה. 

ורק אחרי שהטכנאי הלך הסתבר שהם אמנם מזהים זה את זה, אבל שם זה נגמר, כי להבין זה את זה זו כבר אופרה אחרת לגמרי, וכל מה שהמדפסת מדפיסה זה סימנים לא ברורים. 

זה לקח לי עוד שעתיים וחצי של חיפושים עד שמצאתי באתר של אפסון, מתחת לשלט ״זהירות, נמר״ דרייבר מיוחד שהיה צריך רק ארבעה ניסיונות כדי להתקין אותו.

בסוף הוא הותקן.

ואז המחשב נכבה וסירב לעלות.

ובדיוק בנקודת הזמן הזאת מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

לא המחשב, לא העכבר, לא המקלדת, לא הממשלה, לא המדינה, לא הצבא, לא הטלפון, לא הטייטו של כללית שהתקלקל אחרי פעם אחת, לא האפליקציה של הבנק שמרוב אבטחה פשוט לא נותנת לי להיכנס לחשבון שלי וגם לא המדפסת הארורה, שברגעים אלו ממש מתעקשת שנגמר לה הצבע הצהוב למרות שהמיכל מלא ולמרות שהיא לא עשתה אפילו הדפסה אחת

כבל די. בי 25 הוא כבל גדול וכבד, עם שני ברגים, שיש רק מקום אחד שאפשר לתקוע אותו וכבונוס לא צפוי, הוא עובד כל פעם.

ולא רק לכבל די.בי 25 אני מתגעגע. התחלתי להתגעגע לעכברים חוטיים אחרי שהעכבר שלי הודיע לי שנגמרה לו הבטריה וצריך לטעון אותו. שנייה אחרי שהוא סיים את הטעינה שלו המקלדת שלי הודיעה לי את אותו הדבר בדיוק. הטלפון שלי השבוע חלה בבאג מוזר שבמסגרתו אפשר להתקשר אלי אבל כשאני מחליק את האצבע על המסך כדי לענות לא קורה כלום.

ואני לא יודע, אולי זה רק אני ואולי באמת היה לי שבוע רע, אבל זה באמת מרגיש כאילו שום דבר לא עובד יותר כמו שהוא אמור לעבוד.

לא המחשב, לא העכבר, לא המקלדת, לא הממשלה, לא המדינה, לא הצבא, לא הטלפון, לא הטייטו של כללית שהתקלקל אחרי פעם אחת, לא האפליקציה של הבנק שמרוב אבטחה פשוט לא נותנת לי להיכנס לחשבון שלי וגם לא המדפסת הארורה, שברגעים אלו ממש מתעקשת שנגמר לה הצבע הצהוב למרות שהמיכל מלא ולמרות שהיא לא עשתה אפילו הדפסה אחת.

ובחיי שלא הייתי מהמר שמכל הדברים שקרו מאז אוקטובר בסוף המדפסת תהיה זו שתשבור אותי, אבל זה מה שקרה. 

אני מתגעגע לדברים שפשוט ידעת שתחבר אותם והם יעבדו כמו שהבטיחו בברושור. ומה שבאמת חסר לי זה כבל פרללי עם 25 פינים בכל צד שיגרום למציאות הזאת, למדינה הזאת, למדפסת הזאת, לעבוד כמו שהיא אמורה לעבוד.

ואולי, במקום לעדכן גרסאות כל הזמן, כולנו צריכים לעשות איזה צעד חזרה לגרסה מוקדמת יותר ואולי כל מה שהמדפסת הזאת והמדינה הזאת והמציאות הזאת צריכות זה איזה כבל עבה וארוך באורך – והנה הסתיים לו הדמיון הפאלי – שלושה מטר לפחות שיחזיר אותנו לימים שמכשירים לא דיברו ופשוט עבדו, שסינוואר היה מחבל בכלא, שחמאס וחיזבאלה רעדו מאיתנו, שלבנון הייתה אחוזת אימה מצי המטוסים והספינות שלנו, שפרוגרסיביות הייתה דבר טוב, שצבע אדום היה טוש וחלק משיר מפרפר נחמד והממשלה שלנו הייתה מורכבת מעבודה וש״ס ומפד״ל ומרצ וליכוד וקדימה ודתיים וחילונים ושמאלנים וימנים וזה פשוט התחבר ועבד כי זה מה שזה היה אמור לעשות, עד שכולנו אמרנו שלא צריך כבל ונסתדר בלי.

אבל אנחנו צריכים כבל. 

אני צריך כבל. 

ואנחנו יכולים לחבר אותנו בחזרה. אנחנו רק צריכים להתאפס על גרסה אחת. זה הכל.

בקיצור, כל מה שאני צריך זה מדפסת של פעם עם די. בי 25. 

משם, אני חושב, הכל כבר יסתדר מעצמו.

איך מקבלים עוד ממני?

מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי

ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם

קוראים את הספרים שלי

וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית

כותבים איתי ספר

נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

סיבה למסיבה

אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.

קראו עוד »

זו הסיבה שבגללה אני כותב

אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.

עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר, אבל הפגישה הייתה כל כך כאוטית ורגשית שלא זכרתי אותה בכלל. ולמרות שנפגשנו שוב רק אתמול ולא זיהיתי אותה והיא הייתה צריכה להציג את עצמה שוב, נורית פייגה היא האישה שבשבילה אני כותב ספרים.

ולא ידעתי את זה עד שנפגשנו.

קראו עוד »

16 מחשבות על הכבש השישה עשר

א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.

שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון. 
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״. 
פאק. זה נכון.

ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.

ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.

קראו עוד »

פרשת השבוע

א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.

שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון. 
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״. 
פאק. זה נכון.

ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.

ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.

קראו עוד »

לא רלוונטי

״נו״, היא מסתכלת עלי בהתלהבות, ״אז מה אתה אומר?״.

אני מסתכל עליה. מסתכל על השרטוטים ששרטטה במחברת. איזה משפך הולך לאיזה מוצר, איזה לקוח הולך לאיזה מסלול. אנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים וחברים טובים מאז שכשכל החברים שלנו הלכו לאוניברסיטה אנחנו הפכנו למנודים כשהחלטנו להקים כל אחד את העסק שלו. חישוב מהיר שעשינו הוליד שאנחנו עצמאיים כבר 17 שנה. מה ידענו על החיים בגיל 23? לא ידענו כלום. אולי זו הסיבה שבגללה יש לנו עסק.

״נו״, היא מסתכלת בעצמה על השרטוטים שלה ומשהו בעיניים שלה נהיה אפור, ״אז מה אתה אומר?״.

במחברת יש המון מוצרים חדשים שהיא רוצה להשיק השנה. דברים שהיא ראתה בחו״ל שיכולים לעבוד כאן. דברים שהיא ראתה בדמיון שיכולים לעבוד כאן. היא בעלת העסק הכי מוצלחת שאני מכיר, ותמיד הייתה השראה בשבילי לכמה קל היא גורמת לזה להיראות. פעם – ואני מדבר על לפני חודשיים – הייתי נגנב ונדלק מהשרטוטים האלה. עכשיו הם רק עושים לי סחרחורת. הכל נראה לי גדול ומסורבל ולא ברור.

קראו עוד »

גבר הולך לעיבוד

קר לי.

למרות שסוף דצמבר בחוץ, ומולי יושבים אנשים בחולצה קצרה ואחד מהם בכפכפים והילדים שלי ישנים בחדר שלהם בלי שמיכה מרוב שחם להם, אני יושב במרפסת שלי וקופא מקור.

פעם אהבתי קור. בחיי. אני עדיין זוכר את עצמי מדלג ברחובות שיקגו בינואר עם חולצה קצרה ופליז צבאי שחור בזמן שברחובות התחוללה סופת שלגים ומד המעלות באוטו הראה מינוס 17. אני זוכר את עצמי מתרגש משלג עד הברכיים בנסיעה עיתונאית לסיביר ואיך הזעתי בשק שינה באיסלנד כשבחוץ היה מינוס שמונה מעלות. אני זוכר שאמרתי פעם משפטים כמו ״כשהמעלות יורדות למינוס הריאות שלי נפתחות ואני סוף סוף מתחיל לנשום״.

אבל עכשיו יש 18 מעלות בחוץ ואני עם שתי חולצות, סוודר, חלוק ומפזר חום שהוצאתי החוצה והצמדתי אותו לרגל, ואני לא מרגיש שאני נושם מי יודע כמה. 

בראש אני יודע שאני אוהב קור. במציאות אני רועד ושוקל ברצינות להוציא את הגטקעס, שהפעם האחרונה שלבשתי אותם הייתה במישיגן בקור של מינוס 5 מעלות וסופת השלגים הכי מטורפת שהייתי בה אי פעם.

אז אולי תשאלו למה שלא תיכנס פנימה לאיפה שחם, עומר, ואני אענה לכם שיצאתי החוצה כדי להירגע קצת. בשעה האחרונה קפצתי שלוש פעמים מהרעש של המקרר החדש כי חשבתי שהוא אזעקה, מהרעש שעשה החתול בארגז שלו כי חשבתי שזו אזעקה, מהאזעקה של השכנים כי חשבתי שזו אזעקה ומאזעקה מוקלטת ששודרה במפתיע בטלוויזיה כי חשבתי שזו אזעקה. 

זאת אומרת, זו באמת הייתה אזעקה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון.

אפילו השקט נשמע כמו אזעקה. הדמיון ביניהם לא מפסיק להדהים אותי. 

קראו עוד »
תמונה של עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

סיבה למסיבה

זו הסיבה שבגללה אני כותב

16 מחשבות על הכבש השישה עשר

פרשת השבוע

לא רלוונטי

גבר הולך לעיבוד

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

תמונה של עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים