כבל עם ועדה

״אתה חולה״, היא הסתכלה עלי בדאגה ובדקה לי את המצח.
״אל תדברי שטויות״, אמרתי לה וניסיתי לנשום כדי להמשיך את המשפט. ״אני לא חולה ולא כלום״.
״יש לך חום״, היא קבעה.
״אין לי כלום״, עניתי.
״אתה צריך לשכב״.
״חשבתי שאני שוכב״.
״מאמי״, היא דיברה לאט. או שאני שמעתי לאט. ״אני יודעת שזה יהיה מוזר לך לשמוע, אבל זה קרה: אתה חולה״.

״אתה חולה״, היא הסתכלה עלי בדאגה ובדקה לי את המצח.
״אל תדברי שטויות״, אמרתי לה וניסיתי לנשום כדי להמשיך את המשפט. ״אני לא חולה ולא כלום״.
״יש לך חום״, היא קבעה.
״אין לי כלום״, עניתי.
״אתה צריך לשכב״.
״חשבתי שאני שוכב״.
״מאמי״, היא דיברה לאט. או שאני שמעתי לאט. ״אני יודעת שזה יהיה מוזר לך לשמוע, אבל זה קרה: אתה חולה״.

״יו, מאמי״, צעקתי לה מהקצה השני של החדר. ״בואי תראי כמה שטחי אחסון!״.

מאמי, אם לא אכפת לכם, יושבת בדיוק באותו זמן על מרפסת נדירה ביופיה של מלון לוגוס היפיפה לא פחות ושואפת את אוויר ההרים של ירושלים, כשאני רץ למרפסת ואומר לה בטון הכי מלחיץ שיכול להיות: ״את חייבת לבוא לראות את הארונות כאן. חייבת. בואי עכשיו״.

ואחרי שבאופן מפליא היא סירבה לקום כדי לחזות בפלא האחסוני, משכתי אותה ביד.

״תסתכלי״, אמרתי לה והתחלתי לפתוח דלתות כאילו הייתי אברי גלעד בעשינו עסק. ״תראי כמה מקום יש פה! במלון, את קולטת? תסתכלי את המגירה הזאת! תראי איזה מטורף!״.

מאמי התרחקה אחורה בצעדים זהירים תוך שהיא שומרת על קשר עין רציף עד שהגיעה שוב למרפסת, סגרה את הדלת ונעלה אותה מבחוץ, דבר שהיה מפריע לי אלמלא הייתי עסוק בפירוק – מילה מאוד עדינה לעובדה שפשוט העפתי כל בגד למקום אחר – המזוודה שלי וממלמל לעצמי ״וואו. מה זה. כמה מקום. אתה בגן עדן, עומר״.

וגם אם כל הקטע בווליום קצת מוגזם, אני נשבע בהן צדקי שאת הקטע על גן אמרתי לעצמי גם אמרתי.

הגעתי לגן עדן.

ומי היה מאמין שהוא נמצא בתוך ארון כניסה.

בזמן האחרון אני מוצא את עצמי עומד מבולבל בהרבה מאוד חדרים.
אני מכיר את החדרים האלה היטב, כמובן.
זה המטבח, שם הסלון, הנה חדר הילדים, זה חדר השינה שלי, שם המחסן. את הבית אני מזהה.
ובכל זאת. לפחות פעם ביום (על מי אני עובד, זה יותר כמו פעם בשעה) אני מוצא את עצמי בפתח דלתו של אחד החדרים אחרי הליכה מאוד נחושה לשם עם ידיעה ברורה למה אני מתקדם לשם, וברגע שאני עומד מתחת למשקוף אני מרגיש – וכנראה גם נראה – כמו הגרסה המבוגרת והאלצהיימרית של עצמי, מחפש מישהו לשאול אותו שתי מילים שרצות לי במוח כל הזמן בזמן האחרון: מה רציתי?
סליחה, מה רציתי?
למה בכלל הגעתי לכאן?

זה היה אמור להיות קל יותר, לא?

******

היום בבוקר רבתי עם הבן שלי. זה התחיל כמו שיחה ולפני ששמתי לב הדרדר לריב של צעקות. מרכז הויכוח היה שחורף עכשיו, שזו, מסתבר, עובדה שלגמרי אפשר להתווכח עליה. ולמרות שבחוץ מבול והאף נושר מרוב קור יצא בן התשחורת מהחדר שלו במכנסיים קצרים וחולצה קצרה.
הסבתי את תשומת ליבו לעובדה שקר בחוץ.
הוא לא הסכים איתי.
אמרתי לו שזה לא ממש משהו שאפשר להתווכח עליו.
הוא שוב לא הסכים איתי.
ציינתי בפניו שהוא יהיה חולה וזה אני שאצטרך להישאר איתו בבית ושלהישאר איתו ועם אחותו בבית זה רוב מה שעשיתי בחמש השנים האחרונות, ולכן נגמרה מכסת הימים שאני יכול לעשות את זה.
אני לא אלאה אתכם בהמשך הויכוח שהדרדר לצעקות ובסוף הגענו לפשרה שהוא ילבש מעיל על החולצה הקצרה מהאוטו עד בית הספר ומשם אני כבר לא אחראי עליו.
התחבקנו.
וכשהתיישבתי על הכורסה בציפייה שהוא ימצא את המעיל שלי, כל מה שחשבתי היה ״זה היה אמור להיות קל יותר, לא?״.

אף פעם לא היה לי משבר כתיבה.

ואני חושב לעצמי שאולי אתם קוראים את השורה הזאת ואומרים לעצמכם: ״שומע, עומר? גם עכשיו אין לך״.

רותם תמיד צוחקת עלי שמשבר כתיבה אצלי זה אם לא כתבתי חצי יום, אבל זה קצת נכון.

זה אפילו הרבה נכון.

מאז שגיליתי את הכתיבה היא הייתה לא רק הדרך שלי לתקשר עם העולם, היא גם הייתה הדרך שלי להבין אותו. בסוף היום הייתי שוכב במיטה שלי ומדליק את מנורת הלילה הכחולה שלי וכשאבא ואמא שלי לא היו מסתכלים כי הם היו בטוחים שהלכתי לישון והייתי שוכב במיטה עם המחברות שלי וכותב את כל אירועי היום, כמעט דקה אחרי דקה, ומנסה להבין מה קרה כאן.

החיים תמיד מהממים אותי בזמן אמת. אני כמעט תמיד מבין מה קורה בהם רק בדיעבד.

ולכן, מבחינתי לפחות, כל עוד החיים קורים, גם הכתיבה קורית. הם באים ביחד בעסקת חבילה. כשאני אומר לאנשים שכתיבה היא החיים שלי, אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו. בלי כתיבה אין לי שום סיכוי להבין את העולם.

אבל מאז שנגמרה המלחמה אני לא כותב.

ולכן, מאז שנגמרה המלחמה, אני לא מבין את העולם.