המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לליאת לב רן (לא מכירים? תיכף תכירו), הוא שהאישה הזו יודעת לשים רגל בדלת.
לא כביטוי, אלא פשוטו כמשמעו.
ככה הכרנו.
האישה הזו, מילולית, שמה את הרגל בדלת.
ובמקרה זו הייתה הדלת שלי.
אוקיי, לא בדיוק שלי. היא הייתה דלת ענקית כזאת של מוסך שמאחוריה היה חדר גדול שבו רענן שקד ואני עשינו את ״לכתוב את עצמי״, סדנת הכתיבה שלנו. זה היה המחזור השני שלנו והיינו המומים ומבוהלים מהעובדה ששוב הצלחנו למלא כיתה, ובדיוק כשעמדתי לסגור את הדלת ולהתחיל במפגש הראשון נשמעה צעקה ״רגע!״ ואישה לא מוכרת רצה לכיווני.
״אני צריכה להיות כאן״, היא אמרה, מתנשפת.
״אנחנו…״, הסתכלתי עליה, ואז על כל המקומות התפוסים, ושוב עליה, ולא הבנתי מה היא רוצה. ״אנחנו מלאים״.
״אני יודעת״, היא אמרה, ״אבל אני צריכה להיות כאן״.
״את… נרשמת לכאן?״.
״לא, אבל הנה כסף״, היא אמרה והוציאה מעטפת מזומנים. ״אני צריכה להיות כאן״.
והסתכלתי על רענן, לא מבין מה עושים בסיטואציה הזו, והוא הסתכל עלי ובסוף משך בכתפיים ואמר ״יאללה, תן לה להיכנס, מתי בפעם האחרונה מישהי ממש התעקשה ללמוד ממך משהו?״.
וככה ליאת ואני הכרנו.
חוץ מזה שהספר שלה מעולה ועכשיו סופרים צעירים יזכו ללמוד ממנה איך להנדס עלילות ואיך לכתוב דמויות משנה מצוינות, הם גם יזכו ללמוד ממנה את הדבר הכי חשוב שכל כותב צעיר צריך לדעת: לשים רגל בדלת.
היא הייתה מבריקה כבר בהתחלה. זה לא היה מקרה של פרח שצריך לפרוח, הכותבת הזו כבר הייתה בשיא תפרחתה. והיא הגיעה עם הידיעה הברורה שהיא צריכה לכתוב ספר.
ושזה הייעוד שלה.
היא רק לא יודעת על מה הוא, ואין לה בו מילה אחת כתובה.
אבל כמו שאתם כבר מבינים מליאת, העובדות הפעוטות האלה לא עצרו אותה.
והאמת שגם אותי לא, כי מהרגע הראשון היה ברור שהאישה הזו סופרת.
עברו שבע שנים ולפי דעתי חמש סדנאות כתיבה משותפות. הספר הראשון של ליאת, ״מורשית חתימה״, הפך לרב מכר גדול וזכה להמון שבחים, ככה שבשלב הזה היא באמת לא צריכה אותי כדי שאני אעשה לה קידומים, למרות שהיא חושבת שכן.
ובכל זאת יש לה ספר חדש. ומחובתנו לחגוג אותו.
מה גם שהוא באמת מצויין.
ובאמת יש מה ללמוד ממנו.
״בלי כיסוי״, הספר החדש שלה, הוא בדיוק מה שהייתם מצפים – במיוחד אם, נניח, הייתם המורה שלה לכתיבה – מספר של ליאת לב רן להיות. מצחיק, אבל בלי בדיחת גיחי אחת. נוגע במקומות כואבים – ואיכשהו בכל זאת מצליח לעשות נעים. כמו כן אתם יודעים שיהיה שם מקצוע מופרך (במקרה הזה חברת הלבשה תחתונה לאלפיון העליון) שאתם ממש מקווים שהיא המציאה אבל בלב יודעים שלא כי האישה הזו יודעת דברים על העולם שאתם לא רוצים לדעת, כלב, אמונות תפלות שקשורות לחתולים, אישיוז עם כסף ותובנה על זוגיות שתעיף לכם את הראש.
זה ספר של ליאת לב-רן, בקיצור.
וכבונוס, בספר הזה מקבלים גם המון שיטות איך להרוג בן אדם.
אל תשאלו אותי איך או למה היא יודעת אותן.
לא, באמת, אני באמת לא רוצה לדעת.
אה, ושהחלק הכי יפה ומרגש בספר הוא האפילוג.
אבל עזבו, לא נעשה לכם ספוילרים.
אז ליאת, הנה מה שאני רוצה לומר לך בפומבי ורציתי לומר לך כבר הרבה מאוד זמן: את עם שתי הרגליים בדלת, נשמה. וגם נראה לי שדי בעטת אותה והעפת לה את הצירים על הדרך.
למעשה, הרגליים שלה כבר כל כך בתוך החדר עד שזה הייתי אני, לפני ארבעה או חמישה חודשים, שתקע רגל בדלת – היי, למדתי מהטובה ביותר! – ואמרתי לה שלא מעניין אותי במה או איפה היא עובדת עכשיו, היא באה לעבוד עם רותם ניר-נחמיאס ואיתי ב״אינעל הבוק״, תוכנית הליווי שלנו לסופרים.
ולא הייתה לה ברירה אלא להגיד ״כן״, כי ככה ליאת ואני עושים עסקים.
אני לא יודע מה היה קורה אם היא לא הייתה – שוב, ליטרלית, והאישה נועלת מגפיים שקשה מאוד להזיז – שמה את הרגל בדלת שלנו. אולי היא הייתה הולכת לסדנת כתיבה אחרת.
אולי היא לא הייתה כותבת בכלל.
אני רק יודע שחוץ מזה שהספר שלה מעולה ועכשיו סופרים צעירים יזכו ללמוד ממנה איך להנדס עלילות ואיך לכתוב דמויות משנה מצוינות, הם גם יזכו ללמוד ממנה את הדבר הכי חשוב שכל כותב צעיר צריך לדעת:
לשים רגל בדלת.
ולהסתכל לבחור המזוקן שאומר לך שאת לא שייכת לכאן ולא יכולה להיכנס ושאף אחד לא הזמין אותך ישר בעיניים ולהגיד לו: אני יודעת.
אבל אני צריכה להיות כאן.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
איך נפטרים מקנאת סופרים?
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
איך נפטרים מקנאת סופרים?
ספרים שונים לצרכים שונים לזמנים שונים.העניין הוא כזה: מישהו צריך את הכתיבה שלכם, ואת הסיפור שלכם. אולי המישהו הזה בדיוק סיים ספר דכאוני למוות ובא לו קצת לצחוק, או להיפך. אולי הוא נוסע לכנס עסקי ורוצה קצת לנקות את הראש, ואולי היא נוסעת למדבר להתבודד וצריכה ספר עמוק. לא כל סגנון מתאים לכל מצב, בדיוק כמו שיש אנשים לקחת אותם לסיני (אותי לא, נניח) ויש אנשים לקחת אותם לניו יורק (אותי! אותי!).זה היה שיעור מאלף על כתיבה, משום שאני בוודאי לא יכול לכתוב כמו מאיר שלו, אבל גם מאיר שלו – ואני חושב ששנינו ניאנח באותה הקלה בעניין הזה – לא יכול לכתוב כמוני.
