הדבר החשוב ביותר שכל כותב צריך לדעת לעשות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לליאת לב רן (לא מכירים? תיכף תכירו), הוא שהאישה הזו יודעת לשים רגל בדלת.

לא כביטוי, אלא פשוטו כמשמעו.

ככה הכרנו.

האישה הזו, מילולית, שמה את הרגל בדלת.

ובמקרה זו הייתה הדלת שלי.

אוקיי, לא בדיוק שלי. היא הייתה דלת ענקית כזאת של מוסך שמאחוריה היה חדר גדול שבו רענן שקד ואני עשינו את ״לכתוב את עצמי״, סדנת הכתיבה שלנו. זה היה המחזור השני שלנו והיינו המומים ומבוהלים מהעובדה ששוב הצלחנו למלא כיתה, ובדיוק כשעמדתי לסגור את הדלת ולהתחיל במפגש הראשון נשמעה צעקה ״רגע!״ ואישה לא מוכרת רצה לכיווני.

״אני צריכה להיות כאן״, היא אמרה, מתנשפת.

״אנחנו…״, הסתכלתי עליה, ואז על כל המקומות התפוסים, ושוב עליה, ולא הבנתי מה היא רוצה. ״אנחנו מלאים״.

״אני יודעת״, היא אמרה, ״אבל אני צריכה להיות כאן״.

״את… נרשמת לכאן?״.

״לא, אבל הנה כסף״, היא אמרה והוציאה מעטפת מזומנים. ״אני צריכה להיות כאן״.

והסתכלתי על רענן, לא מבין מה עושים בסיטואציה הזו, והוא הסתכל עלי ובסוף משך בכתפיים ואמר ״יאללה, תן לה להיכנס, מתי בפעם האחרונה מישהי ממש התעקשה ללמוד ממך משהו?״.

וככה ליאת ואני הכרנו.

חוץ מזה שהספר שלה מעולה ועכשיו סופרים צעירים יזכו ללמוד ממנה איך להנדס עלילות ואיך לכתוב דמויות משנה מצוינות, הם גם יזכו ללמוד ממנה את הדבר הכי חשוב שכל כותב צעיר צריך לדעת: לשים רגל בדלת.

היא הייתה מבריקה כבר בהתחלה. זה לא היה מקרה של פרח שצריך לפרוח, הכותבת הזו כבר הייתה בשיא תפרחתה. והיא הגיעה עם הידיעה הברורה שהיא צריכה לכתוב ספר.

ושזה הייעוד שלה.

היא רק לא יודעת על מה הוא, ואין לה בו מילה אחת כתובה.

אבל כמו שאתם כבר מבינים מליאת, העובדות הפעוטות האלה לא עצרו אותה.

והאמת שגם אותי לא, כי מהרגע הראשון היה ברור שהאישה הזו סופרת.

עברו שבע שנים ולפי דעתי חמש סדנאות כתיבה משותפות. הספר הראשון של ליאת, ״מורשית חתימה״, הפך לרב מכר גדול וזכה להמון שבחים, ככה שבשלב הזה היא באמת לא צריכה אותי כדי שאני אעשה לה קידומים, למרות שהיא חושבת שכן.

ובכל זאת יש לה ספר חדש. ומחובתנו לחגוג אותו.

מה גם שהוא באמת מצויין.

ובאמת יש מה ללמוד ממנו.

״בלי כיסוי״, הספר החדש שלה, הוא בדיוק מה שהייתם מצפים – במיוחד אם, נניח, הייתם המורה שלה לכתיבה – מספר של ליאת לב רן להיות. מצחיק, אבל בלי בדיחת גיחי אחת. נוגע במקומות כואבים – ואיכשהו בכל זאת מצליח לעשות נעים. כמו כן אתם יודעים שיהיה שם מקצוע מופרך (במקרה הזה חברת הלבשה תחתונה לאלפיון העליון) שאתם ממש מקווים שהיא המציאה אבל בלב יודעים שלא כי האישה הזו יודעת דברים על העולם שאתם לא רוצים לדעת, כלב, אמונות תפלות שקשורות לחתולים, אישיוז עם כסף ותובנה על זוגיות שתעיף לכם את הראש.

זה ספר של ליאת לב-רן, בקיצור.

וכבונוס, בספר הזה מקבלים גם המון שיטות איך להרוג בן אדם.

אל תשאלו אותי איך או למה היא יודעת אותן.

לא, באמת, אני באמת לא רוצה לדעת.

אה, ושהחלק הכי יפה ומרגש בספר הוא האפילוג.

אבל עזבו, לא נעשה לכם ספוילרים.

אז ליאת, הנה מה שאני רוצה לומר לך בפומבי ורציתי לומר לך כבר הרבה מאוד זמן: את עם שתי הרגליים בדלת, נשמה. וגם נראה לי שדי בעטת אותה והעפת לה את הצירים על הדרך.

למעשה, הרגליים שלה כבר כל כך בתוך החדר עד שזה הייתי אני, לפני ארבעה או חמישה חודשים, שתקע רגל בדלת – היי, למדתי מהטובה ביותר! – ואמרתי לה שלא מעניין אותי במה או איפה היא עובדת עכשיו, היא באה לעבוד עם רותם ניר-נחמיאס ואיתי ב״אינעל הבוק״, תוכנית הליווי שלנו לסופרים.

ולא הייתה לה ברירה אלא להגיד ״כן״, כי ככה ליאת ואני עושים עסקים.

אני לא יודע מה היה קורה אם היא לא הייתה – שוב, ליטרלית, והאישה נועלת מגפיים שקשה מאוד להזיז – שמה את הרגל בדלת שלנו. אולי היא הייתה הולכת לסדנת כתיבה אחרת.

אולי היא לא הייתה כותבת בכלל.

אני רק יודע שחוץ מזה שהספר שלה מעולה ועכשיו סופרים צעירים יזכו ללמוד ממנה איך להנדס עלילות ואיך לכתוב דמויות משנה מצוינות, הם גם יזכו ללמוד ממנה את הדבר הכי חשוב שכל כותב צעיר צריך לדעת:

לשים רגל בדלת.

ולהסתכל לבחור המזוקן שאומר לך שאת לא שייכת לכאן ולא יכולה להיכנס ושאף אחד לא הזמין אותך ישר בעיניים ולהגיד לו: אני יודעת.

אבל אני צריכה להיות כאן.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

כשזה יקרה, תדעו שהפכתם לכותבים אמיתיים

״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.ידעתי שהקול הזה יגיע.

קרא עוד »

זהו, אני פורש!

גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,

אני פורש מכתיבה.

ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.

קראתי אותו.

וקראתי אותו שוב.

וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.

ואולי מעולם לא היה לי את זה.

קרא עוד »

מתי צרחת במדבר בפעם האחרונה?

בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.

ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.

קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.

ובכן, נסעתי לצום מיצים.

״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.

אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.

ואז ביקשו ממני לצעוק.

קרא עוד »

אתם חייבים לתת לזה ליפול

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

קרא עוד »

האיש בן ה-84 שהפך אותי לסופר (ועכשיו, כנראה, יהפוך גם אתכם)

"כל החיים חלמתי לכתוב״, הוא אמר בביישנות ושיחק עם הכפתורים בחולצתו המשובצת. ״אבל איכשהו לא הגעתי לזה עד עכשיו״

הוא היה התלמיד המבוגר הראשון שלי. הייתי בן 26, אולי אפילו פחות, ועשיתי סדנאות כתיבה במרתף של ההורים שלי. הוא היה רחוק מאוד מקבוצת הגיל המקובלת בסדנאות האלה, ובכל זאת הוא סידר את שערו הלבן והתיישב וכשהתבקש להציג את עצמו הוא פתח את הפה, דמע קצת ובקול מאוד סדוק אמר: ״קוראים לי מוטי ואני חולם לכתוב ספר כבר יותר מחמישים שנה. וכל הזמן אמרתי לעצמי שעכשיו זה לא הזמן ועוד מעט ובוקר אחד לא שמתי לב ונהייתי בן 84״.

קרא עוד »

זה הדבר הכי קשה שעשיתי בקריירה שלי (הפרק שמעולם לא קראתם ב"לחוץ חתונה")

״אתה יודע״, היא לקחה עוד שלוק מהקפה שלה והסתכלה שוב על צרור הדפים שמולה. ״אם אני מדלגת מפרק 9 ישר ל-11, אני לא מרגישה שחסר לי משהו״.

הייתי אומר שבאותו רגע השמיים נפלו עלי, אבל ישבנו בקומה השנייה של הארקפה בשוסטר והתקרה שם גם ככה נמוכה, אז התיאור הדרמטי הזה פחות מתאים כאן.

אבל שתדעו לכם שאם שרי שביט, העורכת של ״לחוץ חתונה״ ואני היינו יושבים תחת כיפת השמיים, הם היו נופלים עלי באותו רגע ממש.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים