המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לליאת לב רן (לא מכירים? תיכף תכירו), הוא שהאישה הזו יודעת לשים רגל בדלת.
לא כביטוי, אלא פשוטו כמשמעו.
ככה הכרנו.
האישה הזו, מילולית, שמה את הרגל בדלת.
ובמקרה זו הייתה הדלת שלי.
אוקיי, לא בדיוק שלי. היא הייתה דלת ענקית כזאת של מוסך שמאחוריה היה חדר גדול שבו רענן שקד ואני עשינו את ״לכתוב את עצמי״, סדנת הכתיבה שלנו. זה היה המחזור השני שלנו והיינו המומים ומבוהלים מהעובדה ששוב הצלחנו למלא כיתה, ובדיוק כשעמדתי לסגור את הדלת ולהתחיל במפגש הראשון נשמעה צעקה ״רגע!״ ואישה לא מוכרת רצה לכיווני.
״אני צריכה להיות כאן״, היא אמרה, מתנשפת.
״אנחנו…״, הסתכלתי עליה, ואז על כל המקומות התפוסים, ושוב עליה, ולא הבנתי מה היא רוצה. ״אנחנו מלאים״.
״אני יודעת״, היא אמרה, ״אבל אני צריכה להיות כאן״.
״את… נרשמת לכאן?״.
״לא, אבל הנה כסף״, היא אמרה והוציאה מעטפת מזומנים. ״אני צריכה להיות כאן״.
והסתכלתי על רענן, לא מבין מה עושים בסיטואציה הזו, והוא הסתכל עלי ובסוף משך בכתפיים ואמר ״יאללה, תן לה להיכנס, מתי בפעם האחרונה מישהי ממש התעקשה ללמוד ממך משהו?״.
וככה ליאת ואני הכרנו.
היא הייתה מבריקה כבר בהתחלה. זה לא היה מקרה של פרח שצריך לפרוח, הכותבת הזו כבר הייתה בשיא תפרחתה. והיא הגיעה עם הידיעה הברורה שהיא צריכה לכתוב ספר.
ושזה הייעוד שלה.
היא רק לא יודעת על מה הוא, ואין לה בו מילה אחת כתובה.
אבל כמו שאתם כבר מבינים מליאת, העובדות הפעוטות האלה לא עצרו אותה.
והאמת שגם אותי לא, כי מהרגע הראשון היה ברור שהאישה הזו סופרת.
עברו שבע שנים ולפי דעתי חמש סדנאות כתיבה משותפות. הספר הראשון של ליאת, ״מורשית חתימה״, הפך לרב מכר גדול וזכה להמון שבחים, ככה שבשלב הזה היא באמת לא צריכה אותי כדי שאני אעשה לה קידומים, למרות שהיא חושבת שכן.
ובכל זאת יש לה ספר חדש. ומחובתנו לחגוג אותו.
מה גם שהוא באמת מצויין.
ובאמת יש מה ללמוד ממנו.
״בלי כיסוי״, הספר החדש שלה, הוא בדיוק מה שהייתם מצפים – במיוחד אם, נניח, הייתם המורה שלה לכתיבה – מספר של ליאת לב רן להיות. מצחיק, אבל בלי בדיחת גיחי אחת. נוגע במקומות כואבים – ואיכשהו בכל זאת מצליח לעשות נעים. כמו כן אתם יודעים שיהיה שם מקצוע מופרך (במקרה הזה חברת הלבשה תחתונה לאלפיון העליון) שאתם ממש מקווים שהיא המציאה אבל בלב יודעים שלא כי האישה הזו יודעת דברים על העולם שאתם לא רוצים לדעת, כלב, אמונות תפלות שקשורות לחתולים, אישיוז עם כסף ותובנה על זוגיות שתעיף לכם את הראש.
זה ספר של ליאת לב-רן, בקיצור.
וכבונוס, בספר הזה מקבלים גם המון שיטות איך להרוג בן אדם.
אל תשאלו אותי איך או למה היא יודעת אותן.
לא, באמת, אני באמת לא רוצה לדעת.
אה, ושהחלק הכי יפה ומרגש בספר הוא האפילוג.
אבל עזבו, לא נעשה לכם ספוילרים.
אז ליאת, הנה מה שאני רוצה לומר לך בפומבי ורציתי לומר לך כבר הרבה מאוד זמן: את עם שתי הרגליים בדלת, נשמה. וגם נראה לי שדי בעטת אותה והעפת לה את הצירים על הדרך.
למעשה, הרגליים שלה כבר כל כך בתוך החדר עד שזה הייתי אני, לפני ארבעה או חמישה חודשים, שתקע רגל בדלת – היי, למדתי מהטובה ביותר! – ואמרתי לה שלא מעניין אותי במה או איפה היא עובדת עכשיו, היא באה לעבוד עם רותם ניר-נחמיאס ואיתי ב״אינעל הבוק״, תוכנית הליווי שלנו לסופרים.
ולא הייתה לה ברירה אלא להגיד ״כן״, כי ככה ליאת ואני עושים עסקים.
אני לא יודע מה היה קורה אם היא לא הייתה – שוב, ליטרלית, והאישה נועלת מגפיים שקשה מאוד להזיז – שמה את הרגל בדלת שלנו. אולי היא הייתה הולכת לסדנת כתיבה אחרת.
אולי היא לא הייתה כותבת בכלל.
אני רק יודע שחוץ מזה שהספר שלה מעולה ועכשיו סופרים צעירים יזכו ללמוד ממנה איך להנדס עלילות ואיך לכתוב דמויות משנה מצוינות, הם גם יזכו ללמוד ממנה את הדבר הכי חשוב שכל כותב צעיר צריך לדעת:
לשים רגל בדלת.
ולהסתכל לבחור המזוקן שאומר לך שאת לא שייכת לכאן ולא יכולה להיכנס ושאף אחד לא הזמין אותך ישר בעיניים ולהגיד לו: אני יודעת.
אבל אני צריכה להיות כאן.
בסוף ההרצאה היה תור לחתימות.
לא ארוך מאוד, לא שלושה רחובות כמו התור האגדי של דאגלס אדאמס, אבל וואלה, תור. אמיתי כזה.
אנשים עומדים בשורה מהשולחן ועד האות מ׳ בספרות מקור. תור. כדי לקנות ספר ולקבל הקדשה.
בואו אני אגלה לכם משהו על הרצאות שלי: אין בהן תור בדרך כלל.
וכשאני אומר בדרך כלל, אני מתכוון אף פעם.
בסוף ההרצאה היה תור לחתימות.
לא ארוך מאוד, לא שלושה רחובות כמו התור האגדי של דאגלס אדאמס, אבל וואלה, תור. אמיתי כזה.
אנשים עומדים בשורה מהשולחן ועד האות מ׳ בספרות מקור. תור. כדי לקנות ספר ולקבל הקדשה.
בואו אני אגלה לכם משהו על הרצאות שלי: אין בהן תור בדרך כלל.
וכשאני אומר בדרך כלל, אני מתכוון אף פעם.
״נו״, סימסה לי חברתי הטובה שמכירה אותי מאז שהייתי בן 18 אחרי ששלחתי לה תמונה של 1,019 ספרים שתקועים לי באמצע סלון הבית שלי, ״אתה מתרגש?״.
״לא״.
״אז תתרגש!״, היא ציוותה עלי. ״הספר שלך פה! זה יום מרגש! למה אתה לא מתרגש?״.
״כי יש לי 1,019 ספרים תקועים באמצע הסלון״.
״זאת סיבה לא להתרגש?״.
״כשהם יהיו בתוך ה-1,019 מעטפות שהם צריכים להיות בהן אני אתרגש״.
״אתה יודע משהו? אם העומר שאני הכרתי שחלם להיות סופר ולכתוב היה מדבר איתך עכשיו, אני די בטוחה שהוא היה מוריד לך סטירה עכשיו״.
היא צודקת, כמובן. לא לגבי הסטירה, כי באמת, אני מכיר קצת את העומר הוא ולהרביץ הוא באמת לא יודע, אבל לגבי ההתרגשות. העומר ההוא באמת היה מתקשה להבין את העומר הזה, שמסתכל על 1,019 עותקים של הספר החדש שלו ובמקום לקפוץ מאושר מסתכל על כל העסק בעיניים עייפות ואיך לארגן את המשלוחים ביעילות.
זה לא היה ככה פעם. בזה אני בטוח. למעשה, בפעם הראשונה שפרסמו טור שלי בידיעות אחרונות, בגיל 22, לא ישנתי כל הלילה שלפני מרוב התרגשות.
מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
זה מוזר, האמת, כי כדי לנסות ולחיות חיים אפשר לקרוא להם – נגיד, בהגדרה מאוד רחבה – שפויים עשיתי לי מנהג לחשוב על החטופים כמה שפחות, לא לצפות בלוויות ולהתעסק בענייני כמה שרק אפשר.
ובכל זאת, מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
אני לא אגזים אם אגיד שקראתי את ההספד שלו ארבעים פעם. אולי יותר. משהו בטקסט הזה מושך אותי אליו שוב ושוב ושוב, ואם הייתי אדם דתי הייתי אומר שאני נושא אותו איתי כמעט כמו תפילה. זה הספד כל כך מלא אהבה וגעגועים שמביא אותי לדמעות בכל פעם, ובכל פעם שאני מרגיש שקצת קשה לי אני מרגיש איזה צורך לקרוא אותו כדי לתת לעצמי פרופורציות או, במהלך שאני עדיין מתקשה להסביר אותו לעצמי אבל זה מה שהוא, לתת לעצמי תקווה.
כן, אמרתי תקווה.
״נו״, שאל אותי עודד מנשה בחצי החיוך המפורסם שלו בראיון שעשיתי אצלו השבוע, ״אז מה אתה אומר, עומר, התפכחת?״.
במאמר מוסגר אני רוצה להגיד שכבן אדם בן 40 שגדל על עודד מנשה בערוץ הילדים העובדה שהוא מדבר איתי על פוליטיקה וביבי והחטופים ולא אומר לי להרים ידיים, שזה הדבר היחיד מבחינתי שעודד יכול להגיד, היא חתיכת מיינד פאק לא נורמלי. אני מבין שעודד התקדם ואני מבין שאני כבר לא בן שמונה והוא היה מראיין חד ומקצועי, פשוט יש דברים שקשה להשלים איתם.
אני רוצה להגיד שזה היה רק טיפה פחות מיינד פאק מלנהל שיחה פוליטית עם ציפי שביט במונית. היא אחלה בן אדם ויש לה דעות פוליטיות מאוד מעניינות ואני מעריך אותה מאוד, אבל כל השיחה הסתכלתי עליה מדברת וחשבתי ״עזבי את ביבי, מתי כבר שרים את כולם הלכו לג׳מבו, ציפי?״.
אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.
סיפורו של יוני אלול, צלם מוכשר שהקורונה סגרה לו את הסטודיו, זוגתו נעלמה מהדירה המשותפת שלהם וכאילו שכל זה לא מספיק גרוע, אמא שלו קנתה קופונים לקרוז משפחתי ואין לו ברירה אלא להצטרף. הספר הגיע למקום הראשון ברשימות רבי המכר פחות מ-48 שעות אחרי צאתו, תורגם בעולם וזכה לאהדת הקהל והביקורות
לאדם לפיד יש רק רצון אחד בעולם: להתחתן. ולמרבה הצער, הוא מבין שזה לא הולך להיות פשוט בכלל. ״לחוץ חתונה״ שבר את שיאי המכירות הישראלים, הגיע למקום הראשון ברבי המכר, היה ספר הפרוזה הנמכר ביותר של שנת 2018, נבחר למצעד ספרי העשור ועובד (על ידי) לסרט ״עוד סיפור אחד״ בבימויו של גורי אלפי
נשימות עמוקות. לחשוב חיובי. כסף זורם אלי בקלות ובלי מאמץ. אם אתם מאמינים שזה שפע ויודעים לעשות את כל אלה, הספר הזה לא בשבילכם. זה סיפור שמתחיל באדם שלא מאמין בשפע בכלל, ומסתיים באדם שיודע ששפע קיים ומבין סוף סוף איך מפעילים אותו, ומה צריך לעשות כדי לזמן אותו גם לחיים שלך
תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן
אני יודע שקראת כבר אלף ספרים על איך לכתוב ספר. אני יודע כמה עצות מזופתות קיבלת.
אבל מה אם הייתי אומר לך שזה באמת לא כל כך מסובך כמו שנדמה לך?
מה אם הייתי אומר לך שלכל הסיפורים בעולם יש את אותו המנוע. ואותם החוקים.
וכל מה שצריך הוא רק להבין איך סיפורים עובדים.
ואז לכתוב את הסיפור שלך.
האם אפשר לדמיין את יומנה של ברדיג׳יט ג׳ונס ללא ברידג׳יט ג׳ונס?
את הארי פוטר ללא הארי פוטר?
ברור שלא!
בניגוד לסרטים, סדרות או כל מדיום אחר, רק בספר אנחנו צוללים לתודעה של הדמות הראשית. והתודעה הזאת, הדמות הזאת, היא זו שמבדילה בין ספר בינוני לספר בלתי נשכח.
ועם ספר התרגילים הזה, שכולל 88 תרגילי כתיבה, תהיה לך דמות ראשית מושלמת
אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.
עדכון שבועי הכולל טור חדש, פרקים חדשים בפודקאסט, 10% ברכישה הראשונה מהאתר ועוד תופינים רבים. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים
מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ
הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים
