הדבר החשוב ביותר שכל כותב צריך לדעת לעשות

המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לליאת לב רן (לא מכירים? תיכף תכירו), הוא שהאישה הזו יודעת לשים רגל בדלת.

לא כביטוי, אלא פשוטו כמשמעו.

ככה הכרנו.

האישה הזו, מילולית, שמה את הרגל בדלת.

ובמקרה זו הייתה הדלת שלי.

אוקיי, לא בדיוק שלי. היא הייתה דלת ענקית כזאת של מוסך שמאחוריה היה חדר גדול שבו רענן שקד ואני עשינו את ״לכתוב את עצמי״, סדנת הכתיבה שלנו. זה היה המחזור השני שלנו והיינו המומים ומבוהלים מהעובדה ששוב הצלחנו למלא כיתה, ובדיוק כשעמדתי לסגור את הדלת ולהתחיל במפגש הראשון נשמעה צעקה ״רגע!״ ואישה לא מוכרת רצה לכיווני.

״אני צריכה להיות כאן״, היא אמרה, מתנשפת.

״אנחנו…״, הסתכלתי עליה, ואז על כל המקומות התפוסים, ושוב עליה, ולא הבנתי מה היא רוצה. ״אנחנו מלאים״.

״אני יודעת״, היא אמרה, ״אבל אני צריכה להיות כאן״.

״את… נרשמת לכאן?״.

״לא, אבל הנה כסף״, היא אמרה והוציאה מעטפת מזומנים. ״אני צריכה להיות כאן״.

והסתכלתי על רענן, לא מבין מה עושים בסיטואציה הזו, והוא הסתכל עלי ובסוף משך בכתפיים ואמר ״יאללה, תן לה להיכנס, מתי בפעם האחרונה מישהי ממש התעקשה ללמוד ממך משהו?״.

וככה ליאת ואני הכרנו.

חוץ מזה שהספר שלה מעולה ועכשיו סופרים צעירים יזכו ללמוד ממנה איך להנדס עלילות ואיך לכתוב דמויות משנה מצוינות, הם גם יזכו ללמוד ממנה את הדבר הכי חשוב שכל כותב צעיר צריך לדעת: לשים רגל בדלת.

היא הייתה מבריקה כבר בהתחלה. זה לא היה מקרה של פרח שצריך לפרוח, הכותבת הזו כבר הייתה בשיא תפרחתה. והיא הגיעה עם הידיעה הברורה שהיא צריכה לכתוב ספר.

ושזה הייעוד שלה.

היא רק לא יודעת על מה הוא, ואין לה בו מילה אחת כתובה.

אבל כמו שאתם כבר מבינים מליאת, העובדות הפעוטות האלה לא עצרו אותה.

והאמת שגם אותי לא, כי מהרגע הראשון היה ברור שהאישה הזו סופרת.

עברו שבע שנים ולפי דעתי חמש סדנאות כתיבה משותפות. הספר הראשון של ליאת, ״מורשית חתימה״, הפך לרב מכר גדול וזכה להמון שבחים, ככה שבשלב הזה היא באמת לא צריכה אותי כדי שאני אעשה לה קידומים, למרות שהיא חושבת שכן.

ובכל זאת יש לה ספר חדש. ומחובתנו לחגוג אותו.

מה גם שהוא באמת מצויין.

ובאמת יש מה ללמוד ממנו.

״בלי כיסוי״, הספר החדש שלה, הוא בדיוק מה שהייתם מצפים – במיוחד אם, נניח, הייתם המורה שלה לכתיבה – מספר של ליאת לב רן להיות. מצחיק, אבל בלי בדיחת גיחי אחת. נוגע במקומות כואבים – ואיכשהו בכל זאת מצליח לעשות נעים. כמו כן אתם יודעים שיהיה שם מקצוע מופרך (במקרה הזה חברת הלבשה תחתונה לאלפיון העליון) שאתם ממש מקווים שהיא המציאה אבל בלב יודעים שלא כי האישה הזו יודעת דברים על העולם שאתם לא רוצים לדעת, כלב, אמונות תפלות שקשורות לחתולים, אישיוז עם כסף ותובנה על זוגיות שתעיף לכם את הראש.

זה ספר של ליאת לב-רן, בקיצור.

וכבונוס, בספר הזה מקבלים גם המון שיטות איך להרוג בן אדם.

אל תשאלו אותי איך או למה היא יודעת אותן.

לא, באמת, אני באמת לא רוצה לדעת.

אה, ושהחלק הכי יפה ומרגש בספר הוא האפילוג.

אבל עזבו, לא נעשה לכם ספוילרים.

אז ליאת, הנה מה שאני רוצה לומר לך בפומבי ורציתי לומר לך כבר הרבה מאוד זמן: את עם שתי הרגליים בדלת, נשמה. וגם נראה לי שדי בעטת אותה והעפת לה את הצירים על הדרך.

למעשה, הרגליים שלה כבר כל כך בתוך החדר עד שזה הייתי אני, לפני ארבעה או חמישה חודשים, שתקע רגל בדלת – היי, למדתי מהטובה ביותר! – ואמרתי לה שלא מעניין אותי במה או איפה היא עובדת עכשיו, היא באה לעבוד עם רותם ניר-נחמיאס ואיתי ב״אינעל הבוק״, תוכנית הליווי שלנו לסופרים.

ולא הייתה לה ברירה אלא להגיד ״כן״, כי ככה ליאת ואני עושים עסקים.

אני לא יודע מה היה קורה אם היא לא הייתה – שוב, ליטרלית, והאישה נועלת מגפיים שקשה מאוד להזיז – שמה את הרגל בדלת שלנו. אולי היא הייתה הולכת לסדנת כתיבה אחרת.

אולי היא לא הייתה כותבת בכלל.

אני רק יודע שחוץ מזה שהספר שלה מעולה ועכשיו סופרים צעירים יזכו ללמוד ממנה איך להנדס עלילות ואיך לכתוב דמויות משנה מצוינות, הם גם יזכו ללמוד ממנה את הדבר הכי חשוב שכל כותב צעיר צריך לדעת:

לשים רגל בדלת.

ולהסתכל לבחור המזוקן שאומר לך שאת לא שייכת לכאן ולא יכולה להיכנס ושאף אחד לא הזמין אותך ישר בעיניים ולהגיד לו: אני יודעת.

אבל אני צריכה להיות כאן.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כל כך הרבה פעמים שואלים אותי איך הכרתי את רותם ואיך נהיינו זוג, והאמת היא שהתשובה מאוד פשוטה ומורכבת משתי מילים בלבד: כתבתי אותה.

ואני יודע שזה נשמע מוזר וקצת מקריפ, אבל זו האמת. את רותם כתבתי.

ולכבוד יום הולדתה ה-45 שיחול מחר הנה הסיפור המלא שכולל משאלה, מכשפה, ספר ישן, מסר מהיקום וד״ש מהמאה השלישית. ומעשה שהיה כך היה.

קרא עוד »

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.

ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.

וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.

ומעשה שהיה כך היה.

השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.

אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.

קרא עוד »
רלף קליין, צילום: לע״מ

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

אני זקן מדי לחרא הזה

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

מי האנשים האלה?

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

איך מרימים את החלומות שלך אחרי שהם מתנפצים על הרצפה?

ב-22:30 בלילה הוא עוד ישב למרגלות שולחן המטבח והרכיב לגו. זו הייתה השקית השביעית או השמינית או השש עשרה (יש 22, אם תהיתם) ולמרות שהוא רק בן תשע, זה באמת פרויקט חייו. האבא של הילד הזה, יכול להיות שאתם מכירים אותו, דוחק בו ללכת לישון. בהתחלה בנחמדות, אחר כך בפחות נחמדות, אחר כך כמו שאבא שלו נשמע בדרך כלל ב-22:30 בלילה.

אני מסתכל עליו ורואה אותי. לא בכל מה שקשור ליכולות הלגו, כמובן, בזה יש לי אפס, אלא בגלל שאני מכיר את ההתלהבות הזאת. אני מכיר את התשוקה הזאת. גם אותי אמא שלי ניסתה לשלוח לישון כשהייתי יושב מול הדף, ובשנים מאוחרות יותר מול המחשב, ולקראת שתיים בלילה היא פשוט הייתה הולכת לישון מיואשת ואני הייתי ממשיך לתקתק במרץ. אני יודע איך זה כשזה זורם לך בגוף. מה שלא ידעתי אז ואני יודע היום הוא איך זה להיות הורה בסיטואציה הזאת, ואחרי שני מדיחים ושלוש מכונות כביסה וארוחת ערב וארבעה סיפורים לקטנה אני רק רוצה לשכב על הספה בשקט, מה גם שלמרות שהוא צועק שהוא לא עייף בכלל, אני רואה את העיניים שלו נעצמות על הלגו, אז פאקינג לך לישון כבר, שמעת?

שמעתי, אבא, שמעתי.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך