בקנייה מעל 199 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

האבל השקט

ביום ראשון האחרון הוא התיישב לי על החזה.

בהתחלה הייתי בטוח שזה עוד התקף חרדה, כי בזמן האחרון כבר באמת הפסקתי לספור אותם. בשלב הזה הם כבר כמו עיטושים של אדם אלרגי באביב, רק כואבים הרבה יותר.

וחיכיתי לחרדה. 

וחיכיתי.

והיא לא באה.

רק הלחץ הזה בחזה. עוד. ועוד קצת. כמו מלחציים. והעיניים כאבו כאילו יש דמעות שצריכות לצאת, אבל הן לא יצאו. 

״די כבר, אין לנו על מה לבכות״, אמרה לי אחת מחברותיי הטובות כשהתחלתי לספר על התחושה הזאת. ״אנחנו הולכים לעבודה, אנחנו גרים בבית, הילדים שלנו בחיים, אף אחד מהמעגל הקרוב לא מת או נחטף לנו, החיים שלנו סוכריה, עומר. אז חטפנו קצת טילים, ביג דיל. קיבלנו את זה ממש בזול יחסית לאחרים״.

היא צודקת, כמובן. איך בכלל אפשר להתווכח עם זה. היא עובדת כל היום עם פגועי נפש מהמלחמה. אני בעצמי מסתובב ומדבר ומרצה למפונים ושורדים. 

העיניים רואות מה היה יכול להיות – ומה אולי עוד יהיה, לכו תדעו, והראש הרציונלי אומר ״תקשיב, אין לך זכות להתלונן במצב הזה״.

אבל הלב באבל.

וזה אבל שאני לא מכיר ולא חוויתי מעולם.

האבל השקט.

אני מתגעגע לתקופה שבה אפשר היה לצחוק מכל הלב ולא להרגיש דקירות בחזה מיד אחר כך.

אני באבל מאז ה-7.10.

אני באבל על ההרוגים.

אני באבל על החטופים.

אני באבל על הדרום.

אני באבל על הצפון.

אני באבל שאלו המנהיגים שלנו.

אני באבל שהם נשארו המנהיגים שלנו.

אני באבל על ההותר לפרסום.

אני באבל על המדינה שלי.

ורק על דבר אחד עוד לא התאבלתי: עלי.

 ואולי דווקא עכשיו, כשמתחילה לחלחל אלי ההבנה שהמלחמה הזאת היא פרמננטית וקבועה ולא תיגמר בזמן הקרוב ואולי לא תיגמר אף פעם, הרגשתי את האבל הזה סוף סוף נוחת עלי ולא נותן לי להתעלם ממנו יותר.

אבל הוא לא תחרות. הוא לא רמה מסוימת שצריך להגיע אלה ורק אז מותר. ויודע כל מי שאי פעם היה באחד כזה, כשלא נותנים מקום לאבל – הוא לוקח אותו בכוח.

אז כן, אני מתאבל.

אני מתאבל על ההורות שלי, שכבר ארבע שנים היא כל כך רחוקה ממה שחשבתי שהיא תהיה. אני מתאבל על זה שכבר ארבע שנים אני קם וכל בוקר מחדש צריך לתווך לילדים שלי מציאות שאני בעצמי לא מבין. אני מתאבל על זה שכהורה כמעט מאז שהילדים שלי נולדו אני חי בשני יקומים במקביל: האחד הוא המציאות, והשני הוא המציאות שאני עובד כדי ליצור להם כדי שתהיה להם ילדות שקרובה למשהו רגיל.

וזו עבודה קשה. ומתישה. ושוחקת. 

אני מתאבל על הזוגיות שלי ועל החברים שלי ועל המשפחה שלי. כולם עדיין כאן, ותודה לאל על זה, אבל הכל עצוב ודהוי יותר. אני מתגעגע לצחוקים שהיינו עושים פעם, כשעוד היה מותר. אני מתגעגע לפנטזיות על נסיעות לחו״ל לפני שידענו את האמת על חו״ל. אני מתגעגע לשמוח מכל הלב ולא להיאנח מיד אחר כך ולהרגיש את דקירות האשם האלה בחזה. אני מתגעגע לשיחות נטולות פחד וחרדה, לערב שלא מדברים בו על מה יהיה ולמפגש אחד שלא דנים בשאלה אם נחיה עד הקיץ הבא.

אני מתאבל על העסק שלי. אחרי שהקורונה כמעט וריסקה אותי וניפצה לי את כל החלומות הצלחתי, איכשהו, לקום ולאגור מספיק כוחות ואז שוב ביום אחד הכל נהרס ונחרב עד היסוד. אני מתאבל בשקט על כל מה שכבר לא יהיה, ושמה שיש הוא גרסה דהויה למדי של מה שהיה יכול וצריך להיות. 

ומותר לי. זה מה שאני רוצה להגיד.

מותר לי.

מותר לי להתאבל, אפילו אם לא קרה כלום.

כי כן קרה.

זה בדיוק מה שאני מנסה להגיד.

שכן קרה.  

ואולי, רק אולי, יש לי איזו תקווה קטנה אך בוהקת שאם שום דבר אחר לא מצליח לחבר בינינו - והאמינו לי, אני מנסה כבר תשעה חודשים, שום דבר לא נדבק פה - אז אולי דוקא הצער יחבר. אולי הידיעה שכולנו איבדנו מישהו ומשהו וגם את עצמנו ואת החיים שהיו לנו פעם ולא יחזרו תעשה מה ששום דבר אחר לא מצליח לעשות

אלה לא קיטורים, ואני לא חושב שצריך להסות אותם ולהשתיק אותם ולהגיד שיש מישהו בגבולות הארץ הזאת שסובל יותר, כי זה לא הוגן. לכולנו קרה משהו. 

ולאבל הזה מגיע מקום. 

ואם אתם לא עושים לו אחד כזה, אולי מוטב שתעשו, כי כשלא נותנים לצער מקום הוא הופך לחיה אלימה הרבה יותר.

ואני מרגיש את זה. בחיי, אני מרגיש את זה. אני מרגיש את זה ברחוב ואני מרגיש את זה עם לקוחות ואני מרגיש את חוסר הסבלנות ואת העצבים ואת התסכול ואת הזעם ואת הזעקה שאסור לזעוק: קרה לי משהו. והמשהו הזה הוא נורא ואיום וקשה וכואב גם אם בסטנדרטיים הבלתי אפשריים של המדינה המופרעת הזאת הוא לא נספר כמעט בכלל. 

ואולי, רק אולי, יש לי איזו תקווה קטנה אך בוהקת שאם שום דבר אחר לא מצליח לחבר בינינו – והאמינו לי, אני מנסה כבר תשעה חודשים, שום דבר לא נדבק פה – אז אולי דוקא הצער יחבר. אולי הידיעה שכולנו איבדנו מישהו ומשהו וגם את עצמנו ואת החיים שהיו לנו פעם ולא יחזרו תעשה מה ששום דבר אחר לא מצליח לעשות.

אולי אם במקום להגיד לאנשים לשתוק ולהגיד תודה ניתן להם לדבר ולא נפחד מהכאב שלהם כל הפקק הרגשי שהולך כאן ייפתח קצת. 

אולי הידיעה שלכולנו יש אבל שקט עכשיו, ושהוא יושב לכולנו על החזה ולא מתכוון ללכת לשום מקום, אולי יש בה נחמה מסוימת. 

ושכולנו, ללא יוצא מהכלל, מסתובבים באותה שבעה שנמשכת כבר הרבה יותר מדי זמן ולא נראה שמישהו מתכוון לעצור אותה ולתת לנו להמשיך בחיינו.

אז במילותיו של שלמה ארצי, אני חושש שבשלב הזה באמת שלא נותר לי אלא לחבק את הצער. אתמול לא היה טוב ואין לי שמץ לגבי מחר, אבל הצער שלי צריך כרגע מקום וחיבוק והכלה וכבוד, אפילו אם יש – ויש – מישהו בישראל שצערו גדול יותר.

והשבוע אני נותן לעצמי להיות באבל. ושמותר לי. ושעם כל הכבוד להוראה המדינית ״תרוץ ותמשיך לעבוד קשה יותר כי מענק לא תראה מאיתנו בחיים והכל התייקר ב-30% ותפסיק לבכות כי אחרת לא תשמע את הצבע אדום״, השבוע אני עוצר ונותן לו כבוד. 

ומקום.

וחיבוק.

ומילים. בעיקר מילים.

אפילו אם אני לא מוצא אותן כרגע.

ואפילו אם נדמה שאין.

אבל המחשבה שלא מגיע לי כי מהו סבלי לעומת אחרים תיעלם מהלקסיקון.

אז הנה הוא כאן. קטן, אבל מורגש היטב. לא נחטף לי אף אחד ובכל זאת לקחו לי הכל. ואני לא יכול להתבייש בו יותר, כי הוא לוחץ לי על כל האיברים הפנימיים ואני לא יכול לסחוב את העצב הזה לבד יותר. ואולי גם אתם או האנשים שלידכם לא. כי אני יודע היטב – או לפחות רוצה להאמין – שאני לא היחיד. ורציתי להגיד שהבית פתוח ושיש בורקס תפוחי אדמה יבש כמקובל ושגם לאבל השקט שלכם יש מקום. תביאו אותו אתכם כשתבואו. 

יש מספיק מקום גם בשבילו.

איך מקבלים עוד ממני?

מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי

ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם

קוראים את הספרים שלי

וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית

כותבים איתי ספר

נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

נייר דלק

אני תמיד שוכח שיש את השלב הזה בהגשמת חלומות שבו אני מרגיש מטומטם.

הוא תמיד מפתיע, השלב הזה, כי באמת, החיים קשים מספיק גם בלעדיו, אבל אתמול בשעה 1:37 הוא הגיע במלוא עוצמתו.

והוא הגיע, מכל הדברים, בגלל שלא זכרתי איפה הנחתי את הסלוטייפ.

עכשיו אתם בטח תוהים בשביל מה אני צריך סלוטייפ, ומאיזה חומרים לכל הרוחות עשויים החלומות שלי.

אז אני מניח שצריך להסביר.

כבר תשעה חודשים שאין לי באמת מושג מה אני עושה. אני יודע, יש גם כמה שרים בממשלה שיכולים להגיד את זה, אבל באמת, מאז אוקטובר אין לי ממש מושג מה אני עושה. כל מה שאני יודע הוא שאיפשהו באמצע אוקטובר החלטתי להתחיל הכל מחדש, ובגלל שברגע נהיו לי כל כך הרבה פחדים חדשים ומחשבות משונות כמו באיזה ארון מחביאים את הילדים, סט הפחדים הקודם שהחזקתי נראה לי פתאום קצת מטומטם.

והחלטתי שאם אני כבר ישן על הספה וקופץ מאזעקות מדומיינות כל היום וכל טריקת דלת מקפיצה את הדופק שלי ל-280, אז לפחות אני אנסה לבטל כמה פחדים ישנים.

ובגלל זה, בגדול, מצאתי את עצמי סוגר את כל העסקים הקודמים שלי, מעלה מן האוב קובץ תרגילי כתיבה שאני מפתח כבר כמה שנים, מתקשר למעצבת הכי טובה שאני מכיר ואומר לה ״אני צריך שתקחי ממני כסף לפני שאני אתחרט״, מדפיס, מפנה מקום במחסן, אומר לעצמי: אתה יכול לעשות את זה, עומר.

ודווקא בסלוטייפ נשברתי.

קראו עוד »

האבל השקט

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

קראו עוד »

כבל עם ועדה

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

קראו עוד »

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קראו עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קראו עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קראו עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

נייר דלק

האבל השקט

כבל עם ועדה

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים