ביום ראשון האחרון הוא התיישב לי על החזה.
בהתחלה הייתי בטוח שזה עוד התקף חרדה, כי בזמן האחרון כבר באמת הפסקתי לספור אותם. בשלב הזה הם כבר כמו עיטושים של אדם אלרגי באביב, רק כואבים הרבה יותר.
וחיכיתי לחרדה.
וחיכיתי.
והיא לא באה.
רק הלחץ הזה בחזה. עוד. ועוד קצת. כמו מלחציים. והעיניים כאבו כאילו יש דמעות שצריכות לצאת, אבל הן לא יצאו.
״די כבר, אין לנו על מה לבכות״, אמרה לי אחת מחברותיי הטובות כשהתחלתי לספר על התחושה הזאת. ״אנחנו הולכים לעבודה, אנחנו גרים בבית, הילדים שלנו בחיים, אף אחד מהמעגל הקרוב לא מת או נחטף לנו, החיים שלנו סוכריה, עומר. אז חטפנו קצת טילים, ביג דיל. קיבלנו את זה ממש בזול יחסית לאחרים״.
היא צודקת, כמובן. איך בכלל אפשר להתווכח עם זה. היא עובדת כל היום עם פגועי נפש מהמלחמה. אני בעצמי מסתובב ומדבר ומרצה למפונים ושורדים.
העיניים רואות מה היה יכול להיות – ומה אולי עוד יהיה, לכו תדעו, והראש הרציונלי אומר ״תקשיב, אין לך זכות להתלונן במצב הזה״.
אבל הלב באבל.
וזה אבל שאני לא מכיר ולא חוויתי מעולם.
האבל השקט.
אני מתגעגע לתקופה שבה אפשר היה לצחוק מכל הלב ולא להרגיש דקירות בחזה מיד אחר כך.
אני באבל מאז ה-7.10.
אני באבל על ההרוגים.
אני באבל על החטופים.
אני באבל על הדרום.
אני באבל על הצפון.
אני באבל שאלו המנהיגים שלנו.
אני באבל שהם נשארו המנהיגים שלנו.
אני באבל על ההותר לפרסום.
אני באבל על המדינה שלי.
ורק על דבר אחד עוד לא התאבלתי: עלי.
ואולי דווקא עכשיו, כשמתחילה לחלחל אלי ההבנה שהמלחמה הזאת היא פרמננטית וקבועה ולא תיגמר בזמן הקרוב ואולי לא תיגמר אף פעם, הרגשתי את האבל הזה סוף סוף נוחת עלי ולא נותן לי להתעלם ממנו יותר.
אבל הוא לא תחרות. הוא לא רמה מסוימת שצריך להגיע אלה ורק אז מותר. ויודע כל מי שאי פעם היה באחד כזה, כשלא נותנים מקום לאבל – הוא לוקח אותו בכוח.
אז כן, אני מתאבל.
אני מתאבל על ההורות שלי, שכבר ארבע שנים היא כל כך רחוקה ממה שחשבתי שהיא תהיה. אני מתאבל על זה שכבר ארבע שנים אני קם וכל בוקר מחדש צריך לתווך לילדים שלי מציאות שאני בעצמי לא מבין. אני מתאבל על זה שכהורה כמעט מאז שהילדים שלי נולדו אני חי בשני יקומים במקביל: האחד הוא המציאות, והשני הוא המציאות שאני עובד כדי ליצור להם כדי שתהיה להם ילדות שקרובה למשהו רגיל.
וזו עבודה קשה. ומתישה. ושוחקת.
אני מתאבל על הזוגיות שלי ועל החברים שלי ועל המשפחה שלי. כולם עדיין כאן, ותודה לאל על זה, אבל הכל עצוב ודהוי יותר. אני מתגעגע לצחוקים שהיינו עושים פעם, כשעוד היה מותר. אני מתגעגע לפנטזיות על נסיעות לחו״ל לפני שידענו את האמת על חו״ל. אני מתגעגע לשמוח מכל הלב ולא להיאנח מיד אחר כך ולהרגיש את דקירות האשם האלה בחזה. אני מתגעגע לשיחות נטולות פחד וחרדה, לערב שלא מדברים בו על מה יהיה ולמפגש אחד שלא דנים בשאלה אם נחיה עד הקיץ הבא.
אני מתאבל על העסק שלי. אחרי שהקורונה כמעט וריסקה אותי וניפצה לי את כל החלומות הצלחתי, איכשהו, לקום ולאגור מספיק כוחות ואז שוב ביום אחד הכל נהרס ונחרב עד היסוד. אני מתאבל בשקט על כל מה שכבר לא יהיה, ושמה שיש הוא גרסה דהויה למדי של מה שהיה יכול וצריך להיות.
ומותר לי. זה מה שאני רוצה להגיד.
מותר לי.
מותר לי להתאבל, אפילו אם לא קרה כלום.
כי כן קרה.
זה בדיוק מה שאני מנסה להגיד.
שכן קרה.
ואולי, רק אולי, יש לי איזו תקווה קטנה אך בוהקת שאם שום דבר אחר לא מצליח לחבר בינינו - והאמינו לי, אני מנסה כבר תשעה חודשים, שום דבר לא נדבק פה - אז אולי דוקא הצער יחבר. אולי הידיעה שכולנו איבדנו מישהו ומשהו וגם את עצמנו ואת החיים שהיו לנו פעם ולא יחזרו תעשה מה ששום דבר אחר לא מצליח לעשות
אלה לא קיטורים, ואני לא חושב שצריך להסות אותם ולהשתיק אותם ולהגיד שיש מישהו בגבולות הארץ הזאת שסובל יותר, כי זה לא הוגן. לכולנו קרה משהו.
ולאבל הזה מגיע מקום.
ואם אתם לא עושים לו אחד כזה, אולי מוטב שתעשו, כי כשלא נותנים לצער מקום הוא הופך לחיה אלימה הרבה יותר.
ואני מרגיש את זה. בחיי, אני מרגיש את זה. אני מרגיש את זה ברחוב ואני מרגיש את זה עם לקוחות ואני מרגיש את חוסר הסבלנות ואת העצבים ואת התסכול ואת הזעם ואת הזעקה שאסור לזעוק: קרה לי משהו. והמשהו הזה הוא נורא ואיום וקשה וכואב גם אם בסטנדרטיים הבלתי אפשריים של המדינה המופרעת הזאת הוא לא נספר כמעט בכלל.
ואולי, רק אולי, יש לי איזו תקווה קטנה אך בוהקת שאם שום דבר אחר לא מצליח לחבר בינינו – והאמינו לי, אני מנסה כבר תשעה חודשים, שום דבר לא נדבק פה – אז אולי דוקא הצער יחבר. אולי הידיעה שכולנו איבדנו מישהו ומשהו וגם את עצמנו ואת החיים שהיו לנו פעם ולא יחזרו תעשה מה ששום דבר אחר לא מצליח לעשות.
אולי אם במקום להגיד לאנשים לשתוק ולהגיד תודה ניתן להם לדבר ולא נפחד מהכאב שלהם כל הפקק הרגשי שהולך כאן ייפתח קצת.
אולי הידיעה שלכולנו יש אבל שקט עכשיו, ושהוא יושב לכולנו על החזה ולא מתכוון ללכת לשום מקום, אולי יש בה נחמה מסוימת.
ושכולנו, ללא יוצא מהכלל, מסתובבים באותה שבעה שנמשכת כבר הרבה יותר מדי זמן ולא נראה שמישהו מתכוון לעצור אותה ולתת לנו להמשיך בחיינו.
אז במילותיו של שלמה ארצי, אני חושש שבשלב הזה באמת שלא נותר לי אלא לחבק את הצער. אתמול לא היה טוב ואין לי שמץ לגבי מחר, אבל הצער שלי צריך כרגע מקום וחיבוק והכלה וכבוד, אפילו אם יש – ויש – מישהו בישראל שצערו גדול יותר.
והשבוע אני נותן לעצמי להיות באבל. ושמותר לי. ושעם כל הכבוד להוראה המדינית ״תרוץ ותמשיך לעבוד קשה יותר כי מענק לא תראה מאיתנו בחיים והכל התייקר ב-30% ותפסיק לבכות כי אחרת לא תשמע את הצבע אדום״, השבוע אני עוצר ונותן לו כבוד.
ומקום.
וחיבוק.
ומילים. בעיקר מילים.
אפילו אם אני לא מוצא אותן כרגע.
ואפילו אם נדמה שאין.
אבל המחשבה שלא מגיע לי כי מהו סבלי לעומת אחרים תיעלם מהלקסיקון.
אז הנה הוא כאן. קטן, אבל מורגש היטב. לא נחטף לי אף אחד ובכל זאת לקחו לי הכל. ואני לא יכול להתבייש בו יותר, כי הוא לוחץ לי על כל האיברים הפנימיים ואני לא יכול לסחוב את העצב הזה לבד יותר. ואולי גם אתם או האנשים שלידכם לא. כי אני יודע היטב – או לפחות רוצה להאמין – שאני לא היחיד. ורציתי להגיד שהבית פתוח ושיש בורקס תפוחי אדמה יבש כמקובל ושגם לאבל השקט שלכם יש מקום. תביאו אותו אתכם כשתבואו.
יש מספיק מקום גם בשבילו.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
תראותראותראו
״אתה חולה״, היא הסתכלה עלי בדאגה ובדקה לי את המצח.
״אל תדברי שטויות״, אמרתי לה וניסיתי לנשום כדי להמשיך את המשפט. ״אני לא חולה ולא כלום״.
״יש לך חום״, היא קבעה.
״אין לי כלום״, עניתי.
״אתה צריך לשכב״.
״חשבתי שאני שוכב״.
״מאמי״, היא דיברה לאט. או שאני שמעתי לאט. ״אני יודעת שזה יהיה מוזר לך לשמוע, אבל זה קרה: אתה חולה״.
חולה חדש
״אתה חולה״, היא הסתכלה עלי בדאגה ובדקה לי את המצח.
״אל תדברי שטויות״, אמרתי לה וניסיתי לנשום כדי להמשיך את המשפט. ״אני לא חולה ולא כלום״.
״יש לך חום״, היא קבעה.
״אין לי כלום״, עניתי.
״אתה צריך לשכב״.
״חשבתי שאני שוכב״.
״מאמי״, היא דיברה לאט. או שאני שמעתי לאט. ״אני יודעת שזה יהיה מוזר לך לשמוע, אבל זה קרה: אתה חולה״.
מקום לשאגה
״יו, מאמי״, צעקתי לה מהקצה השני של החדר. ״בואי תראי כמה שטחי אחסון!״.
מאמי, אם לא אכפת לכם, יושבת בדיוק באותו זמן על מרפסת נדירה ביופיה של מלון לוגוס היפיפה לא פחות ושואפת את אוויר ההרים של ירושלים, כשאני רץ למרפסת ואומר לה בטון הכי מלחיץ שיכול להיות: ״את חייבת לבוא לראות את הארונות כאן. חייבת. בואי עכשיו״.
ואחרי שבאופן מפליא היא סירבה לקום כדי לחזות בפלא האחסוני, משכתי אותה ביד.
״תסתכלי״, אמרתי לה והתחלתי לפתוח דלתות כאילו הייתי אברי גלעד בעשינו עסק. ״תראי כמה מקום יש פה! במלון, את קולטת? תסתכלי את המגירה הזאת! תראי איזה מטורף!״.
מאמי התרחקה אחורה בצעדים זהירים תוך שהיא שומרת על קשר עין רציף עד שהגיעה שוב למרפסת, סגרה את הדלת ונעלה אותה מבחוץ, דבר שהיה מפריע לי אלמלא הייתי עסוק בפירוק – מילה מאוד עדינה לעובדה שפשוט העפתי כל בגד למקום אחר – המזוודה שלי וממלמל לעצמי ״וואו. מה זה. כמה מקום. אתה בגן עדן, עומר״.
וגם אם כל הקטע בווליום קצת מוגזם, אני נשבע בהן צדקי שאת הקטע על גן אמרתי לעצמי גם אמרתי.
הגעתי לגן עדן.
ומי היה מאמין שהוא נמצא בתוך ארון כניסה.
מה רציתי?
בזמן האחרון אני מוצא את עצמי עומד מבולבל בהרבה מאוד חדרים.
אני מכיר את החדרים האלה היטב, כמובן.
זה המטבח, שם הסלון, הנה חדר הילדים, זה חדר השינה שלי, שם המחסן. את הבית אני מזהה.
ובכל זאת. לפחות פעם ביום (על מי אני עובד, זה יותר כמו פעם בשעה) אני מוצא את עצמי בפתח דלתו של אחד החדרים אחרי הליכה מאוד נחושה לשם עם ידיעה ברורה למה אני מתקדם לשם, וברגע שאני עומד מתחת למשקוף אני מרגיש – וכנראה גם נראה – כמו הגרסה המבוגרת והאלצהיימרית של עצמי, מחפש מישהו לשאול אותו שתי מילים שרצות לי במוח כל הזמן בזמן האחרון: מה רציתי?
סליחה, מה רציתי?
למה בכלל הגעתי לכאן?
זה היה אמור להיות קל יותר, לא?
זה היה אמור להיות קל יותר, לא?
******
היום בבוקר רבתי עם הבן שלי. זה התחיל כמו שיחה ולפני ששמתי לב הדרדר לריב של צעקות. מרכז הויכוח היה שחורף עכשיו, שזו, מסתבר, עובדה שלגמרי אפשר להתווכח עליה. ולמרות שבחוץ מבול והאף נושר מרוב קור יצא בן התשחורת מהחדר שלו במכנסיים קצרים וחולצה קצרה.
הסבתי את תשומת ליבו לעובדה שקר בחוץ.
הוא לא הסכים איתי.
אמרתי לו שזה לא ממש משהו שאפשר להתווכח עליו.
הוא שוב לא הסכים איתי.
ציינתי בפניו שהוא יהיה חולה וזה אני שאצטרך להישאר איתו בבית ושלהישאר איתו ועם אחותו בבית זה רוב מה שעשיתי בחמש השנים האחרונות, ולכן נגמרה מכסת הימים שאני יכול לעשות את זה.
אני לא אלאה אתכם בהמשך הויכוח שהדרדר לצעקות ובסוף הגענו לפשרה שהוא ילבש מעיל על החולצה הקצרה מהאוטו עד בית הספר ומשם אני כבר לא אחראי עליו.
התחבקנו.
וכשהתיישבתי על הכורסה בציפייה שהוא ימצא את המעיל שלי, כל מה שחשבתי היה ״זה היה אמור להיות קל יותר, לא?״.
תראה, עומר
אף פעם לא היה לי משבר כתיבה.
ואני חושב לעצמי שאולי אתם קוראים את השורה הזאת ואומרים לעצמכם: ״שומע, עומר? גם עכשיו אין לך״.
רותם תמיד צוחקת עלי שמשבר כתיבה אצלי זה אם לא כתבתי חצי יום, אבל זה קצת נכון.
זה אפילו הרבה נכון.
מאז שגיליתי את הכתיבה היא הייתה לא רק הדרך שלי לתקשר עם העולם, היא גם הייתה הדרך שלי להבין אותו. בסוף היום הייתי שוכב במיטה שלי ומדליק את מנורת הלילה הכחולה שלי וכשאבא ואמא שלי לא היו מסתכלים כי הם היו בטוחים שהלכתי לישון והייתי שוכב במיטה עם המחברות שלי וכותב את כל אירועי היום, כמעט דקה אחרי דקה, ומנסה להבין מה קרה כאן.
החיים תמיד מהממים אותי בזמן אמת. אני כמעט תמיד מבין מה קורה בהם רק בדיעבד.
ולכן, מבחינתי לפחות, כל עוד החיים קורים, גם הכתיבה קורית. הם באים ביחד בעסקת חבילה. כשאני אומר לאנשים שכתיבה היא החיים שלי, אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו. בלי כתיבה אין לי שום סיכוי להבין את העולם.
אבל מאז שנגמרה המלחמה אני לא כותב.
ולכן, מאז שנגמרה המלחמה, אני לא מבין את העולם.
