הנה טיפ ממני לחיים: אל תוציאו ספר באותו חודש קלנדרי שמאיר שלו עושה את זה. יו אר וולקאם.
לא שאני מזלזל בקנאה למישהו אחר, אבל בכל זאת נדמה לי שאם כבר מביאים סיפור על קנאת סופרים, אז עדיף שיהיה מאיר שלו. בטח אחרי שהאיש הוציא ספר שלושה שבועות וחצי אחרי שאני הוצאתי את שלי.
בואו נבהיר משהו לפרוטוקול: אני אוהב את מאיר שלו. למעשה, אני חושב שמאיר שלו הוא הסופר הישראלי הטוב ביותר. היכולת שלו לספר סיפורים היא פנומנלית ברמה בינלאומית בעיני ולמרות שהוא, כאילו, פאקינג מאיר שלו, אני אטען שהוא עדיין לא קיבל את ההערכה וההכרה הבינלאומית שהוא ראוי לה, כי הוא באמת ראוי להיות בטופ של הטופ, ולהסתכל על הטופ הזה מלמעלה. אני לא יכול לכתוב כמוהו גם אם הייתי רוצה, ותאמינו לי, היו מספיק שנים שרציתי.
בקיצור, כמו שאולי הבנתם, אני מחבב ומעריך את יצירותיו של האיש.
כש״לחוץ חתונה״ יצא לאור אי שם באמצע ינואר 2017, שום מאיר שלו לא נראה באופק. הייתה שממה. ולשממה הזאת לחוץ חתונה הצליח להסתנן בחן ובאלגנטיות, כל הדרך עד למקום הראשון, ולרגע חשתי עצמי כ – ותרשו לי להיסחף בסופרלטיבים עצמיים – סופר אמיתי.
ואז הגיע מאיר שלו.
שלושה שבועות וחצי אחרי לחוץ חתונה, ושבועיים אחרי שבמאמץ אדיר הוא הגיע למקום הראשון, הגיע ״גינת בר״ של מאיר שלו, ולפעמים אני עדיין משתעל מענן האבק שהוא השאיר לי. מסבבי חתימות בחנויות הפכתי להיות מוכר מן המניין, כי כל מי שנכנס התעלם לחלוטין מהשולחן שלי ושאל אותי ״יש לכם את החדש של מאיר שלו?״.
למעשה, כל כך הרבה פעמים שאלו אותי, עד שפשוט הנחתי ערימה של ״גינת בר״ ליד השולחן המיותם של ״לחוץ חתונה״.
קיוויתי שהוא לא יהיה ספר טוב. מה זה קיוויתי, התפללתי. ״אם אדם הגיע למצב שהוא כותב על גינת הבר שלו״, נחרתי ביני לביני בבוז, ״סימן שבאמת אזלו לו החומרים״. ואז, כמובן, קראתי את הספר הזה.
והוא היה נהדר, בדיוק כמו כל שאר הספרים של מאיר שלו.
וזה היה מאוד מעצבן, מאוד מדכא ומאוד מכעיס ובעיקר מאוד מערער ומוריד בטחון, ואם הייתי יודע שהוא יצא בתאריך סמוך לשלי ברור שהייתי גונז את הספר, כי מי רוצה להתחרות בפאקינג מאיר שלו?! עדיף כבר לכרות לעצמך איבר.
וזו, בדיוק, הייתה הטעות שלי.
וזה היה המסר הכי גדול שקיבלתי מכל סבבי החנויות שעשיתי.
אני רואה את זה אצל המון תלמידים שלנו: מישהו מקריא משהו נהדר בכיתה, וכשהוא מסיים האצבעות שהונפו מקודם עם רצון לקרוא את הדברים שלהם נשארות הפעם למטה. אחר כך מגיע הטלפון המסורתי ממישהו או מישהי שהורידו את האצבע ומכריזים ש״אני לא חושבת שאני מתאימה לכאן, כולם כותבים כל כך טוב״, וההרגעה המסורתית שגם כל השאר מרגישים ככה. וזה טבעי.
וזה שמישהו כותב טוב זה ממש לא אומר שאתם לא.
ההיפך הוא הנכון.
זה אינסטינקט מאוד מוזר להשקיט את עצמנו ולצמצם את עצמנו כשאנחנו נתקלים במישהו שכותב טוב. למרות שלא פעם ולא פעמיים אנחנו מדמים כתיבה לשריר, כתיבה איננה תחרות ריצה או ספורט תחרותי אחר. אין כאן פודיום ואין כאן מדליות. והכי חשוב: יש מקום לכולם. ומישהו שכותב טוב הוא נהדר, משום שהוא אינו כותב כמוכם.
ואתם לא צריכים לכתוב כמוהו, אתם רק צריכים לכתוב כמו עצמכם.
ולגלות על בשרכם שיש מקום לכולם, בדיוק כמו שאני גיליתי.
זה היה שיעור מאלף על כתיבה, משום שאני בוודאי לא יכול לכתוב כמו מאיר שלו, אבל גם מאיר שלו - ואני חושב ששנינו ניאנח באותה הקלה בעניין הזה - לא יכול לכתוב כמוני. ולי יש את הקהל שלי, ולו יש את הקהל שלו, והנה מה שמגלים רק כשמוכנים לשים את הקול שלך בעולם: שיש מספיק קוראים לכולם.
אחרי שבוע – שבועיים של התנפלות על מאיר שלו, ראיתי יותר ויותר אנשים יוצאים עם שני ספרים מהחנות (כי יש מבצע וזה): אחד שלו, ואחד שלי. מדי פעם תהיתי מה גורם לאנשים לשים אותנו באותה שקית, וקיבלתי את אותה תשובה כמה וכמה פעמים: בעיני הקוראים זו לא תחרות, ומעולם לא הייתה. מאיר שלו מתאים לקריאת שישי נעימה בצהריים. אני, לדידם, מתאים לחופשות ולטיסות ארוכות. מאיר שלו כחומר למחשבה והרהור. אותי הם קונים כדי לצחוק ולשכוח מהעולם שבחוץ לכמה שעות.
וזה בסדר גמור. ספרים שונים לצרכים שונים לזמנים שונים.
העניין הוא כזה: מישהו צריך את הכתיבה שלכם, ואת הסיפור שלכם. אולי המישהו הזה בדיוק סיים ספר דכאוני למוות ובא לו קצת לצחוק, או להיפך. אולי הוא נוסע לכנס עסקי ורוצה קצת לנקות את הראש, ואולי היא נוסעת למדבר להתבודד וצריכה ספר עמוק. לא כל סגנון מתאים לכל מצב, בדיוק כמו שיש אנשים לקחת אותם לסיני (אותי לא, נניח) ויש אנשים לקחת אותם לניו יורק (אותי! אותי!).
זה היה שיעור מאלף על כתיבה, משום שאני בוודאי לא יכול לכתוב כמו מאיר שלו, אבל גם מאיר שלו – ואני חושב ששנינו ניאנח באותה הקלה בעניין הזה – לא יכול לכתוב כמוני. ולי יש את הקהל שלי, ולו יש את הקהל שלו, והנה מה שמגלים רק כשמוכנים לשים את הקול שלך בעולם: שיש מספיק קוראים לכולם.
אחרית דבר: גינת בר המשיך לצעוד במקום הראשון בבטחה, ואני במקום השני במשך כמה שבועות טובים. זה היה נס הרבה יותר גדול בעיני מאשר המקום הראשון, וההוכחה כמה הקהל הישראלי מוכן ופתוח לתת הזדמנות גם לסופרים שהוא לא מכיר. גינת בר הוא, עד היום, אחד הספרים האהובים עלי ביותר. אני כבר לא שומע את מאיר שלו לוחש לי ״אתה לא סופר אמיתי״ מכל עמוד ועמוד. להיפך, אני נהנה ממנו הנאה שלמה.
תהנו מהכותבים שסביבכם, וזכרו: יש מספיק מקום לכולם. בעיקר לקול שלכם.
אה, ומאיר, אם אתה קורא את זה, דיר באלאק אם אתה עושה את התרגיל הזה עוד פעם. תן להנות קצת מהאשליה. תודה.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
הכרזת העצמאות שלי
את רוב שנות העשרים שלי ביליתי ליד הטלפון, מחכה לשיחה.
אני לא אומר את זה כמטאפורה או הגזמה. באמת שלא. אם הייתי עושה סטטיסטיקה מדויקת אני חושב, שהיינו מגלים ביחד שלמעלה מ-40% מהעשור הזה ביליתי בהבטה במסך הטלפון ובניסיון לשדר לו שיצלצל.
הייתי בחור צעיר עם חלומות זקנים, ואחרי שמאז שזכרתי את עצמי חלמתי להיות תסריטאי ותמיד אמרו לי שאני קטן מדי לכתוב לטלוויזיה, החלטתי להסתער על החלום הזה בכל הכוח. בעזרת קשרים משונים במיוחד מצאתי סוכנת משונה במיוחד שישבה ברמת השרון והיא השיגה לי מה שהיה מכונה אז ואין לי מושג אם בכלל מתקים היום, ״טסטים״.
טסטים, כשמם הם, הם מבחנים כדי להתקבל לסדרות. התהליך היה פשוט: נוסעים לרמת השרון כדי לקבל את הניירות, כי אז עוד אפשר היה להיות סוכנת ולהגיד ״אין לי מייל, אני נגד זה״, מקבלים איזו דרישה סטנדרטית לסצינה, כותבים את הדבר הכי טוב שיש לך, מדפיסים, מהדקים, נוסעים שוב לרמת השרון – ואז יושבים ליד הטלפון, ומחכים לתשובה.
לפעמים היא מגיעה למחרת. לפעמים אחרי שבוע.
לפעמים אף פעם.
התקף החרדה הראשון שלי (פרק מתוך ״חף משפע״)
אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.
ארץ-עיר, שנה למלחמה
אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.
אבא פה
״אבא״, הוא נצמד אלי לחיבוק חזק מאוד, ״אני מפחד״.
מחוץ לממ״ד שרקו הטילים האיראניים. או העיראקיים. או הטיל התימני הבודד והיצוגי שהם תמיד שולחים. או המטח מעזה. או הטילים מלבנון. מי זוכר. מי מבדיל.
מי סופר כבר מה שולח אותנו לממ״ד בשבועות האחרונים.
ובכל זאת, הפיצוצים אכן היו חזקים מהרגיל, והאמת היא שגם אני הייתי משוכנע שכשנצא מהממ״ד – אם נצא, זאת אומרת – נגלה שמהשכונה שלנו נשארו חורבות ואש ותמרות עשן. ככה זה נשמע מהממ״ד הפעם.. אז אילה כבר יושבת עלי באופן קבוע בכל אזעקה, אבל הוא בדרך כלל שומר על מרחק ועל פאסון ובעיקר על האייפד, אבל פתאום הוא בא, שם את הראש ולחש ״אבא, אני מפחד״.
ואני עניתי לו במשפט מאוד מוזר שכאילו יצא ממני באיזה אינסטינקט אבהי שלא ידעתי שיש לי: ״אין לך מה לפחד, חמודי, אבא פה״.
וזה משפט מאוד משונה, כי לדעתי חוץ מ״חמודי״ אין בו מילה אחת שהיא אמת.
יש לו מה לפחד. יש לו מלא מה לפחד.
ואבא לא פה.
חלום כלל עולמי
השבוע, קצת אחרי האזעקה, הוא הודיע לי סופית שהוא סוגר במנצ׳סטר סיטי.
בעוד שבועיים הוא יהיה בן עשר, הילד שלי. וכבר שנתיים אנחנו מתלבטים ביחד – כלומר, הוא מתלבט ואני אומר לו ״ממ-ממ״ – באיזו קבוצה כדאי לו לחתום. זה התחיל מפאריז סן ז׳רמן, שעל זה הטלתי איסור מוחלט כי כסף קטארי וגם יש להם ד.נ.א של לוזרים, עשה סיבוב קצר בנאפולי, חתם לרגע באשדוד (אל תשאלו), עשה גיחה למילאן, ישב על הספסל של ריאל מדריד והשבוע הוא החליט: סיטי.
אבא, החלטתי. אני אהיה שחקן במנצ׳סטר סיטי.
ואני ידעתי שהגיע הרגע שממנו חששתי מהיום שהוא נולד: הרגע הזה שבו יישבר לו הלב.
הוא לא רע בכדורגל, הילד שלי. הוא אמנם חושב שהוא מינימום רונאלדו, אבל יש לו מיקום טוב ובעיטה טובה והוא מתאמן הרבה. לצערו הענק הוא קיבל את הגנטיקה של אבא שלו, מה שהופך אותו למגושם בהרבה מהממוצע, אבל הוא מספיק טוב בשביל שיתקשרו אליו אחרי הצהריים ויזמינו אותו לשחק עם החבר׳ה. וזהו. שם זה עוצר. התחנה הבאה של להיות שחקן החודש של חוג ״גיל גול״ אינה, למרבה הצער, מנצ׳סטר סיטי.
אפילו לא מנצ׳סטר יונייטד, מה שקצת מצער אותי בתור אוהד הקבוצה הזו, כי במצבם אני חושב שאפילו הוא היה יכול לעזור להם.
זה לא משנה אם יש או אין לו את הנתונים. זה לא משנה אם יש או אין לו כשרון ברגליים. אבל השבוע הוא שאל אותי – בתור פרשן ספורט לשעבר, חלילה בתור אבא שלו – בכמה אני מעריך את הסיכויים שלו לחתום שם.
וזה היה הרגע הראשון בחיי שבו לא ידעתי מה לענות לילד שלי.
הוא לא אשם שהוא רוצה למנצ׳סטר סיטי. הוא הגיע לשם תוך שלוש עונות בפיפ״א, שזה, אם לא ידעתם, חתיכת הישג מרשים. הוא היה כשרון עולה בליגה השלישית הוירטואלית באנגליה ותוך שלוש עונות כבר נכנס לרוטציה של פפ גווארדיולה. זה הישג מרשים. הוא גאה בו מאוד. ובלי שום קשר לפיפ״א, יש לו אבא שאומר לו מגיל אפס שחלומות צריך להגשים. שאין שום דבר שיכול לעצור אותו. שמה שהוא רוצה, זה מה שהוא יהיה.
חוץ משחקן במנצ׳סטר סיטי.
את החלום הזה לא ראיתי מגיע.
איך (לא) לשוט בקאנו
לפני שלושה שבועות החלטנו לשוט בקאנו.
זה נשמע כמו רעיון טוב באותו רגע. באמת.
הלוואי והייתי יכול להגיד שהילדים גררו אותנו לזה, או שאנחנו או שאנחנו בכלל יודעים איך נראה קאנו לפני ששכרנו אחד, אבל אף אחד מאלה לא נכון. ראינו פרסום באינטרנט וביחד אמרנו: ״איזה מגניב, קאנו!״.
טוב, בסדר, אחד מאיתנו אמר ״איזה מגניב, קאנו!״ ואחת מאיתנו אמרה ״וואו, מה זה לא״, אבל אני לא אגלה לכם מי זה מי.
בקיצור, אני חש שעשינו החלטה משותפת.
בדמיוני זה דווקא נראה מאוד ברור. אחרי הכל, כבר השטתי קיאק או שניים במורד נהר הירדן, מה שנתן לי את הרושם המאוד מאוד מוטעה שאני כנראה טוב בחתירה, וזו אף פעם לא הזדמנות רעה להפגין בפני ילדי, זוגתי ובנותיה את הצד המסוקס שלי והגבריות המתפרצת שלי בעודי לוקח אותם לסיור קסום במימי הכנרת.
כמובן שאם היה לי שמץ של גבריות מתפרצת זה לא היה מזיק, בתור התחלה.