בקנייה מעל 199 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

איך נפטרים מקנאת סופרים?

הנה טיפ ממני לחיים: אל תוציאו ספר באותו חודש קלנדרי שמאיר שלו עושה את זה. יו אר וולקאם.

לא שאני מזלזל בקנאה למישהו אחר, אבל בכל זאת נדמה לי שאם כבר מביאים סיפור על קנאת סופרים, אז עדיף שיהיה מאיר שלו. בטח אחרי שהאיש הוציא ספר שלושה שבועות וחצי אחרי שאני הוצאתי את שלי.

בואו נבהיר משהו לפרוטוקול: אני אוהב את מאיר שלו. למעשה, אני חושב שמאיר שלו הוא הסופר הישראלי הטוב ביותר. היכולת שלו לספר סיפורים היא פנומנלית ברמה בינלאומית בעיני ולמרות שהוא, כאילו, פאקינג מאיר שלו, אני אטען שהוא עדיין לא קיבל את ההערכה וההכרה הבינלאומית שהוא ראוי לה, כי הוא באמת ראוי להיות בטופ של הטופ, ולהסתכל על הטופ הזה מלמעלה. אני לא יכול לכתוב כמוהו גם אם הייתי רוצה, ותאמינו לי, היו מספיק שנים שרציתי.

בקיצור, כמו שאולי הבנתם, אני מחבב ומעריך את יצירותיו של האיש.

כש״לחוץ חתונה״ יצא לאור אי שם באמצע ינואר 2017, שום מאיר שלו לא נראה באופק. הייתה שממה. ולשממה הזאת לחוץ חתונה הצליח להסתנן בחן ובאלגנטיות, כל הדרך עד למקום הראשון, ולרגע חשתי עצמי כ – ותרשו לי להיסחף בסופרלטיבים עצמיים – סופר אמיתי.

ואז הגיע מאיר שלו.

שלושה שבועות וחצי אחרי לחוץ חתונה, ושבועיים אחרי שבמאמץ אדיר הוא הגיע למקום הראשון, הגיע ״גינת בר״ של מאיר שלו, ולפעמים אני עדיין משתעל מענן האבק שהוא השאיר לי. מסבבי חתימות בחנויות הפכתי להיות מוכר מן המניין, כי כל מי שנכנס התעלם לחלוטין מהשולחן שלי ושאל אותי ״יש לכם את החדש של מאיר שלו?״.

למעשה, כל כך הרבה פעמים שאלו אותי, עד שפשוט הנחתי ערימה של ״גינת בר״ ליד השולחן המיותם של ״לחוץ חתונה״.

קיוויתי שהוא לא יהיה ספר טוב. מה זה קיוויתי, התפללתי. ״אם אדם הגיע למצב שהוא כותב על גינת הבר שלו״, נחרתי ביני לביני בבוז, ״סימן שבאמת אזלו לו החומרים״. ואז, כמובן, קראתי את הספר הזה.

והוא היה נהדר, בדיוק כמו כל שאר הספרים של מאיר שלו.

וזה היה מאוד מעצבן, מאוד מדכא ומאוד מכעיס ובעיקר מאוד מערער ומוריד בטחון, ואם הייתי יודע שהוא יצא בתאריך סמוך לשלי ברור שהייתי גונז את הספר, כי מי רוצה להתחרות בפאקינג מאיר שלו?! עדיף כבר לכרות לעצמך איבר.

וזו, בדיוק, הייתה הטעות שלי.

וזה היה המסר הכי גדול שקיבלתי מכל סבבי החנויות שעשיתי.

אני רואה את זה אצל המון תלמידים שלנו: מישהו מקריא משהו נהדר בכיתה, וכשהוא מסיים האצבעות שהונפו מקודם עם רצון לקרוא את הדברים שלהם נשארות הפעם למטה. אחר כך מגיע הטלפון המסורתי ממישהו או מישהי שהורידו את האצבע ומכריזים ש״אני לא חושבת שאני מתאימה לכאן, כולם כותבים כל כך טוב״, וההרגעה המסורתית שגם כל השאר מרגישים ככה. וזה טבעי.

וזה שמישהו כותב טוב זה ממש לא אומר שאתם לא.

ההיפך הוא הנכון.

זה אינסטינקט מאוד מוזר להשקיט את עצמנו ולצמצם את עצמנו כשאנחנו נתקלים במישהו שכותב טוב. למרות שלא פעם ולא פעמיים אנחנו מדמים כתיבה לשריר, כתיבה איננה תחרות ריצה או ספורט תחרותי אחר. אין כאן פודיום ואין כאן מדליות. והכי חשוב: יש מקום לכולם. ומישהו שכותב טוב הוא נהדר, משום שהוא אינו כותב כמוכם.

ואתם לא צריכים לכתוב כמוהו, אתם רק צריכים לכתוב כמו עצמכם.

ולגלות על בשרכם שיש מקום לכולם, בדיוק כמו שאני גיליתי.

זה היה שיעור מאלף על כתיבה, משום שאני בוודאי לא יכול לכתוב כמו מאיר שלו, אבל גם מאיר שלו - ואני חושב ששנינו ניאנח באותה הקלה בעניין הזה - לא יכול לכתוב כמוני. ולי יש את הקהל שלי, ולו יש את הקהל שלו, והנה מה שמגלים רק כשמוכנים לשים את הקול שלך בעולם: שיש מספיק קוראים לכולם.

אחרי שבוע – שבועיים של התנפלות על מאיר שלו, ראיתי יותר ויותר אנשים יוצאים עם שני ספרים מהחנות (כי יש מבצע וזה): אחד שלו, ואחד שלי. מדי פעם תהיתי מה גורם לאנשים לשים אותנו באותה שקית, וקיבלתי את אותה תשובה כמה וכמה פעמים: בעיני הקוראים זו לא תחרות, ומעולם לא הייתה. מאיר שלו מתאים לקריאת שישי נעימה בצהריים. אני, לדידם, מתאים לחופשות ולטיסות ארוכות. מאיר שלו כחומר למחשבה והרהור. אותי הם קונים כדי לצחוק ולשכוח מהעולם שבחוץ לכמה שעות.

וזה בסדר גמור. ספרים שונים לצרכים שונים לזמנים שונים.

העניין הוא כזה: מישהו צריך את הכתיבה שלכם, ואת הסיפור שלכם. אולי המישהו הזה בדיוק סיים ספר דכאוני למוות ובא לו קצת לצחוק, או להיפך. אולי הוא נוסע לכנס עסקי ורוצה קצת לנקות את הראש, ואולי היא נוסעת למדבר להתבודד וצריכה ספר עמוק. לא כל סגנון מתאים לכל מצב, בדיוק כמו שיש אנשים לקחת אותם לסיני (אותי לא, נניח) ויש אנשים לקחת אותם לניו יורק (אותי! אותי!).

זה היה שיעור מאלף על כתיבה, משום שאני בוודאי לא יכול לכתוב כמו מאיר שלו, אבל גם מאיר שלו – ואני חושב ששנינו ניאנח באותה הקלה בעניין הזה – לא יכול לכתוב כמוני. ולי יש את הקהל שלי, ולו יש את הקהל שלו, והנה מה שמגלים רק כשמוכנים לשים את הקול שלך בעולם: שיש מספיק קוראים לכולם.

אחרית דבר: גינת בר המשיך לצעוד במקום הראשון בבטחה, ואני במקום השני במשך כמה שבועות טובים. זה היה נס הרבה יותר גדול בעיני מאשר המקום הראשון, וההוכחה כמה הקהל הישראלי מוכן ופתוח לתת הזדמנות גם לסופרים שהוא לא מכיר. גינת בר הוא, עד היום, אחד הספרים האהובים עלי ביותר. אני כבר לא שומע את מאיר שלו לוחש לי ״אתה לא סופר אמיתי״ מכל עמוד ועמוד. להיפך, אני נהנה ממנו הנאה שלמה.

תהנו מהכותבים שסביבכם, וזכרו: יש מספיק מקום לכולם. בעיקר לקול שלכם.

אה, ומאיר, אם אתה קורא את זה, דיר באלאק אם אתה עושה את התרגיל הזה עוד פעם. תן להנות קצת מהאשליה. תודה.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

נייר דלק

אני תמיד שוכח שיש את השלב הזה בהגשמת חלומות שבו אני מרגיש מטומטם.

הוא תמיד מפתיע, השלב הזה, כי באמת, החיים קשים מספיק גם בלעדיו, אבל אתמול בשעה 1:37 הוא הגיע במלוא עוצמתו.

והוא הגיע, מכל הדברים, בגלל שלא זכרתי איפה הנחתי את הסלוטייפ.

עכשיו אתם בטח תוהים בשביל מה אני צריך סלוטייפ, ומאיזה חומרים לכל הרוחות עשויים החלומות שלי.

אז אני מניח שצריך להסביר.

כבר תשעה חודשים שאין לי באמת מושג מה אני עושה. אני יודע, יש גם כמה שרים בממשלה שיכולים להגיד את זה, אבל באמת, מאז אוקטובר אין לי ממש מושג מה אני עושה. כל מה שאני יודע הוא שאיפשהו באמצע אוקטובר החלטתי להתחיל הכל מחדש, ובגלל שברגע נהיו לי כל כך הרבה פחדים חדשים ומחשבות משונות כמו באיזה ארון מחביאים את הילדים, סט הפחדים הקודם שהחזקתי נראה לי פתאום קצת מטומטם.

והחלטתי שאם אני כבר ישן על הספה וקופץ מאזעקות מדומיינות כל היום וכל טריקת דלת מקפיצה את הדופק שלי ל-280, אז לפחות אני אנסה לבטל כמה פחדים ישנים.

ובגלל זה, בגדול, מצאתי את עצמי סוגר את כל העסקים הקודמים שלי, מעלה מן האוב קובץ תרגילי כתיבה שאני מפתח כבר כמה שנים, מתקשר למעצבת הכי טובה שאני מכיר ואומר לה ״אני צריך שתקחי ממני כסף לפני שאני אתחרט״, מדפיס, מפנה מקום במחסן, אומר לעצמי: אתה יכול לעשות את זה, עומר.

ודווקא בסלוטייפ נשברתי.

קרא עוד »

האבל השקט

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

קרא עוד »

כבל עם ועדה

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

קרא עוד »

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קרא עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קרא עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

נייר דלק

האבל השקט

כבל עם ועדה

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים