הנה טיפ ממני לחיים: אל תוציאו ספר באותו חודש קלנדרי שמאיר שלו עושה את זה. יו אר וולקאם.
לא שאני מזלזל בקנאה למישהו אחר, אבל בכל זאת נדמה לי שאם כבר מביאים סיפור על קנאת סופרים, אז עדיף שיהיה מאיר שלו. בטח אחרי שהאיש הוציא ספר שלושה שבועות וחצי אחרי שאני הוצאתי את שלי.
בואו נבהיר משהו לפרוטוקול: אני אוהב את מאיר שלו. למעשה, אני חושב שמאיר שלו הוא הסופר הישראלי הטוב ביותר. היכולת שלו לספר סיפורים היא פנומנלית ברמה בינלאומית בעיני ולמרות שהוא, כאילו, פאקינג מאיר שלו, אני אטען שהוא עדיין לא קיבל את ההערכה וההכרה הבינלאומית שהוא ראוי לה, כי הוא באמת ראוי להיות בטופ של הטופ, ולהסתכל על הטופ הזה מלמעלה. אני לא יכול לכתוב כמוהו גם אם הייתי רוצה, ותאמינו לי, היו מספיק שנים שרציתי.
בקיצור, כמו שאולי הבנתם, אני מחבב ומעריך את יצירותיו של האיש.
כש״לחוץ חתונה״ יצא לאור אי שם באמצע ינואר 2017, שום מאיר שלו לא נראה באופק. הייתה שממה. ולשממה הזאת לחוץ חתונה הצליח להסתנן בחן ובאלגנטיות, כל הדרך עד למקום הראשון, ולרגע חשתי עצמי כ – ותרשו לי להיסחף בסופרלטיבים עצמיים – סופר אמיתי.
ואז הגיע מאיר שלו.
שלושה שבועות וחצי אחרי לחוץ חתונה, ושבועיים אחרי שבמאמץ אדיר הוא הגיע למקום הראשון, הגיע ״גינת בר״ של מאיר שלו, ולפעמים אני עדיין משתעל מענן האבק שהוא השאיר לי. מסבבי חתימות בחנויות הפכתי להיות מוכר מן המניין, כי כל מי שנכנס התעלם לחלוטין מהשולחן שלי ושאל אותי ״יש לכם את החדש של מאיר שלו?״.
למעשה, כל כך הרבה פעמים שאלו אותי, עד שפשוט הנחתי ערימה של ״גינת בר״ ליד השולחן המיותם של ״לחוץ חתונה״.
קיוויתי שהוא לא יהיה ספר טוב. מה זה קיוויתי, התפללתי. ״אם אדם הגיע למצב שהוא כותב על גינת הבר שלו״, נחרתי ביני לביני בבוז, ״סימן שבאמת אזלו לו החומרים״. ואז, כמובן, קראתי את הספר הזה.
והוא היה נהדר, בדיוק כמו כל שאר הספרים של מאיר שלו.
וזה היה מאוד מעצבן, מאוד מדכא ומאוד מכעיס ובעיקר מאוד מערער ומוריד בטחון, ואם הייתי יודע שהוא יצא בתאריך סמוך לשלי ברור שהייתי גונז את הספר, כי מי רוצה להתחרות בפאקינג מאיר שלו?! עדיף כבר לכרות לעצמך איבר.
וזו, בדיוק, הייתה הטעות שלי.
וזה היה המסר הכי גדול שקיבלתי מכל סבבי החנויות שעשיתי.
אני רואה את זה אצל המון תלמידים שלנו: מישהו מקריא משהו נהדר בכיתה, וכשהוא מסיים האצבעות שהונפו מקודם עם רצון לקרוא את הדברים שלהם נשארות הפעם למטה. אחר כך מגיע הטלפון המסורתי ממישהו או מישהי שהורידו את האצבע ומכריזים ש״אני לא חושבת שאני מתאימה לכאן, כולם כותבים כל כך טוב״, וההרגעה המסורתית שגם כל השאר מרגישים ככה. וזה טבעי.
וזה שמישהו כותב טוב זה ממש לא אומר שאתם לא.
ההיפך הוא הנכון.
זה אינסטינקט מאוד מוזר להשקיט את עצמנו ולצמצם את עצמנו כשאנחנו נתקלים במישהו שכותב טוב. למרות שלא פעם ולא פעמיים אנחנו מדמים כתיבה לשריר, כתיבה איננה תחרות ריצה או ספורט תחרותי אחר. אין כאן פודיום ואין כאן מדליות. והכי חשוב: יש מקום לכולם. ומישהו שכותב טוב הוא נהדר, משום שהוא אינו כותב כמוכם.
ואתם לא צריכים לכתוב כמוהו, אתם רק צריכים לכתוב כמו עצמכם.
ולגלות על בשרכם שיש מקום לכולם, בדיוק כמו שאני גיליתי.
זה היה שיעור מאלף על כתיבה, משום שאני בוודאי לא יכול לכתוב כמו מאיר שלו, אבל גם מאיר שלו - ואני חושב ששנינו ניאנח באותה הקלה בעניין הזה - לא יכול לכתוב כמוני. ולי יש את הקהל שלי, ולו יש את הקהל שלו, והנה מה שמגלים רק כשמוכנים לשים את הקול שלך בעולם: שיש מספיק קוראים לכולם.
אחרי שבוע – שבועיים של התנפלות על מאיר שלו, ראיתי יותר ויותר אנשים יוצאים עם שני ספרים מהחנות (כי יש מבצע וזה): אחד שלו, ואחד שלי. מדי פעם תהיתי מה גורם לאנשים לשים אותנו באותה שקית, וקיבלתי את אותה תשובה כמה וכמה פעמים: בעיני הקוראים זו לא תחרות, ומעולם לא הייתה. מאיר שלו מתאים לקריאת שישי נעימה בצהריים. אני, לדידם, מתאים לחופשות ולטיסות ארוכות. מאיר שלו כחומר למחשבה והרהור. אותי הם קונים כדי לצחוק ולשכוח מהעולם שבחוץ לכמה שעות.
וזה בסדר גמור. ספרים שונים לצרכים שונים לזמנים שונים.
העניין הוא כזה: מישהו צריך את הכתיבה שלכם, ואת הסיפור שלכם. אולי המישהו הזה בדיוק סיים ספר דכאוני למוות ובא לו קצת לצחוק, או להיפך. אולי הוא נוסע לכנס עסקי ורוצה קצת לנקות את הראש, ואולי היא נוסעת למדבר להתבודד וצריכה ספר עמוק. לא כל סגנון מתאים לכל מצב, בדיוק כמו שיש אנשים לקחת אותם לסיני (אותי לא, נניח) ויש אנשים לקחת אותם לניו יורק (אותי! אותי!).
זה היה שיעור מאלף על כתיבה, משום שאני בוודאי לא יכול לכתוב כמו מאיר שלו, אבל גם מאיר שלו – ואני חושב ששנינו ניאנח באותה הקלה בעניין הזה – לא יכול לכתוב כמוני. ולי יש את הקהל שלי, ולו יש את הקהל שלו, והנה מה שמגלים רק כשמוכנים לשים את הקול שלך בעולם: שיש מספיק קוראים לכולם.
אחרית דבר: גינת בר המשיך לצעוד במקום הראשון בבטחה, ואני במקום השני במשך כמה שבועות טובים. זה היה נס הרבה יותר גדול בעיני מאשר המקום הראשון, וההוכחה כמה הקהל הישראלי מוכן ופתוח לתת הזדמנות גם לסופרים שהוא לא מכיר. גינת בר הוא, עד היום, אחד הספרים האהובים עלי ביותר. אני כבר לא שומע את מאיר שלו לוחש לי ״אתה לא סופר אמיתי״ מכל עמוד ועמוד. להיפך, אני נהנה ממנו הנאה שלמה.
תהנו מהכותבים שסביבכם, וזכרו: יש מספיק מקום לכולם. בעיקר לקול שלכם.
אה, ומאיר, אם אתה קורא את זה, דיר באלאק אם אתה עושה את התרגיל הזה עוד פעם. תן להנות קצת מהאשליה. תודה.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט. רותם: יא. עומר: יא. רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עומר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הזה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה קרה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש. עומר: נכון, ספרי השני. רותם: בדיגיטל. עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטלי. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה
״אז תגיד״, היא הרימה את היד בסוף ההרצאה, כשפתחתי לשאלות. ״מה אתה באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה?״.
שיט. השאלה היחידה שאני באמת שונא לענות עליה.
״בעיני זה מאוד עצוב״, היא המשיכה בלי שעניתי, וגם האמת שידעתי שהיא לא מעוניינת בתשובה. ״זה רק מראה שסופרים לא יכולים להתפרנס פה וצריכים לעשות כל מיני חלטורות. אותי זה מביך לראות סופר שמנסה לשכנע אנשים לבוא לסדנת כתיבה. זה עצוב לכל הצדדים הנוגעים בדבר״.
ידעתי שאני לא אמור לענות לה. ידעתי שהחדר בספריה היפה בגבעתיים – ממוצע גילאים: 87, ואני לא מגזים – חשב בדיוק אותו דבר כמוה. הם באו כדי לשמוע שסופרים הם מסכנים, עניים וצריכים לעבוד בשש עבודות במקביל.
הם באו כדי לקבל הוכחה שלמרות שגם להם היה חלום לכתוב ספר, היה להם מזל גדול שהם הקשיבו לאמא שלהם, לבן הזוג שלהם או לעצמם וחסכו לעצמם את המבוכה, ההשפלה וחיי העוני המתלווים לכך.
לכן היא קצת הייתה מופתעת כשאמרתי לה שאני חושב שזה נהדר.
איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?
את הטקסט הזה אני כותב לכם מחופשת הכתיבה החלומית שלי.
ורגע לפני שאתם מתים מקנאה, אני גם אגלה לכם שזה, ככל הנראה, גם יהיה הטקסט הארוך ביותר שכתבתי בחופשה הזאת.
חופשות כתיבה הן, ללא צל של ספק, אחד הדברים הטובים ביותר שיש למקצוע הזה להציע. היכולת להגיע למשרדי ההוצאה, להגיד שאתה צריך תקציב בלתי מוגבל לצורך תחקיר לספר החדש שלך, שהנהלת חשבונות תגיד שהתקציב מוגבל בהחלט כי איפה נראה לך שאתה נמצא, לארוז תיק ולנסוע היא בהחלט סיבה טובה דיה להגיד לאמא ואבא שלעזאזל ההייטק, כתיבה זה המקום להיות בו.
אז הלכתי להנהלת חשבונות ובישרתי להם שהספר הבא קורה בירושלים, הזכרתי להם שב״כולם לחייך״ הם נאלצו לממן שני קרוזים אז מבחינתם מלון יוקרתי בירושלים זה ממש שיפור בתנאים ואני מקווה שהם מעריכים את זה, וברחתי עם הצ׳ק לפני שמישהו שם ירה בי.
אח, חיי הכתיבה.
זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר
ביום ראשון האחרון הגעתי לצומת ספרים לחתימת ספרים חגיגית ביותר. זאת שלפניה הייתה במודיעין (קהל קוראים אדיר, שתדעו) והייתה הצלחה גדולה עם עשרות אנשים שהגיעו עם ספרים חדשים וישנים, ולא היה לאף אחד ספק שמקום מרכזי בתל אביב יביא איתו את אותה הכמות, אם לא יותר.
ובכן, אני אעשה את זה קצר: אף אחד לא בא. אף לא נפש חיה אחת.
אני לא מתכוון לזה כמטאפורה או כדרך ביטוי להגיד שהיו ממש מעט אנשים, אני מתכוון לזה שהיו אפס אנשים. שני מוכרים, אני ושולחן גדול מידות עם ספרים מסודרים כל כך יפה וכיסא מהודר שבו התיישבתי.
ואף אחד אחר.
כמובן שהחלטתי להמתין, ואני שמח לבשר שהזמן הזה לא היה לשווא. בחנות היו כמה לקוחות, ואחת מהן ניגשה, הסתכלה בעניין ב״כולם לחייך״ ואמרה שאהבה את ״לחוץ חתונה״, אבל שהיא ציפתה לספר המשך ולא למשהו חדש. שתי דקות אחריה ניגש אלי אחד ממנהלי החנות ושאל: ״תגיד, אתה יודע איך הקודם מכר פה? חטפו אותו. את החדש לא חוטפים ככה. למה לא כתבת עוד אחד?״.
