"ממה שאני מבין״, הוא לגם עוד שלוק של בירה והסתכל עלי, ״סופר מקבל בקושי ארבעה שקלים לעותק. ואנשים לא מצליחים למכור אפילו חמישים עותקים. אז בשביל מה בכלל לטרוח, אתה מבין?״.
השיחה הזו התקיימה ביום ראשון השבוע בפאב באזור הצפון, אבל זו באמת שיחה שנדמה כאילו היא התחילה מזמן ולא באמת נגמרת לעולם.
לא עובר שבוע – מה שבוע, שעה – בלי שמישהו, תמיד באותו האופן, מספר לי שזה החלום שלו לכתוב ספר, לוקח נשימה עמוקה ואז שולף איזה נתון מדכא על שוק הספרים הישראלי שמסביר למה אין ולעולם לא יהיה לו סיכוי, אז בשביל מה בכלל לנסות, נכון?
נכון?
לא נכון.
פחות מ-24 שעות אחרי השיחה הזאת ארזתי את שני ילדי חובבי סדרת הספרים ״כראמל״ להרצאה של מאירה ברנע גולדברג האלופה. מאירה ואני פרצנו בערך באותן שנים ועם השנים הפכנו לחברים, והתרגשתי מאוד שהילדים גדולים מספיק כדי להנות מהמילים שלה ולחוות אותה על במה. שבועיים לפני ההרצאה נכנסתי לאתר על מנת לרכוש כרטיסים, וקיבלתי את התשובה שהם אזלו.
הכרטיסים אזלו.
טלפון אחד למאירה, שמצידה הרימה את כל ספרית קרית אונו על הרגליים (אל תסתכלו עלי ככה! אני סלב!) גרמו לזה שמצאו לנו מקום בתוך ארון הספרים ובתנאי שנתחייב לנקות את האולם אחרינו.
סתם, הם היו מקסימים ונהדרים ואף רוכש כרטיסים אחר לא נפגע בדרך.
ההרצאה הייתה נהדרת.
וחשוב מכך, עיניכם הרואות, היא הייתה מלאה.
סליחה, לא מלאה.
היא הייתה מפוצצת.
וכן, אני לא אכחיש: שוק הספרים הישראלי הוא בעייתי ומורכב. אולי הוא אפילו חולה. אבל הקהל הישראלי לא. למעשה, הוא בריא מאי פעם. והקהל הישראל הוא קהל חם, נהדר ומהמם, וחשוב מכל אלה: נוהר בהמוניו אל האנשים שעובדים קשה בשבילו ושמים אותו בראש סדר העדיפויות. וזה, כנראה, השיעור החשוב ביותר לכל מי ששואף להיות סופר בישראל
אם תפתחו את החינוכית בשעה הרלוונטית, תוכלו לראות את סדרת הטלוויזיה ״כראמל״. בחורף גם תהיה הצגה בתיאטרון אורנה פורת המהמם, לא פחות. גם את ההרצאות האלה מאירה לא בדיוק עושה בחינם. וגם אם היא מקבלת ארבעה שקלים לעותק (והיא לא, תסמכו עלי בעניין הזה. היא אפילו לא באזור החיוג הזה) אז 200,000 העותקים (!) ש״כראמל״ לבדו מכר בוודאי לא גרמו לה להתחרט שהיא כתבה את הספר שלה.
מאירה היא אולי חוד החנית וסיפור הצלחה מדהים, אבל היא לא לבד. ענת לב אדלר הנהדרת, ששנים ישבה במשרד לידי ב״ידיעות אחרונות״ מוכרת עשרות אלפי עותקים באופן קבוע וממלאת הרצאות. ״כשרון דיבור״ של שרי שביט המופלאה התפוצץ בחנויות זה עתה, ולדעתי עדיין מתפצפץ לו שם באופן קבוע. סופרי ביכורים של תלמידותינו הדס שי, ליאת לב רן ושני הדר הפכו לרבי המכר, ולדעתי יצטרכו חתיכת נס כדי להוריד את ״חג המשק״ של שני מהמקום הראשון ברבי המכר, כי הוא מככב שם כבר שלושה שבועות ואני לא רואה אותו מסיים לככב שם בקרוב.
וכן, אני לא אכחיש: שוק הספרים הישראלי הוא בעייתי ומורכב.
אולי הוא אפילו חולה.
אבל הקהל הישראלי לא.
למעשה, הוא בריא מאי פעם.
והקהל הישראל הוא קהל חם, נהדר ומהמם, וחשוב מכל אלה: נוהר בהמוניו אל האנשים שעובדים קשה בשבילו ושמים אותו בראש סדר העדיפויות.
וזה, כנראה, השיעור החשוב ביותר לכל מי ששואף להיות סופר בישראל..
ותשכחו ממשפטים מפומפמים בתקשורת כמו ״הקהל הישראלי לא קורא״, כי הנה, תסתכלו על הקהל בהרצאה של מאירה. גם אני יכול לספר לכם על אולמות מלאים בנהריה, טבריה, חיפה, באר שבע וכמעט כל מקום אפשרי בארץ.
אז אם אתם לא כותבים את הספר שלכם כי אתם בטוחים שהוא לא יצליח, אתם כנראה צודקים.
ואם תשאירו אותו במגירה או בראש שלכם ולא תכתבו אותו, אז כן, אתם בטוח צודקים.
יהיה לספר שלכם קצת קשה להצליח אם לא תכתבו אותו.
וכן, זה סיכון. וכן, זה מפחיד. ולא, לא כל ספר מצליח.
אבל יש גם ספרים שכן.
ויש גם סופרים שכן.
ואם לא תנסו, לא תדעו.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
איך נראה יום בחייו של סופר?
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
כן, אתם חופרים (וזה מצויין ותמשיכו ככה)
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
הכתיבה שלך משעממת נורא (וזה מצויין!)
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט.
רותם: יא. עו
מר: יא.
רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עו
מר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה
. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הז
ה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים
. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים
. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה ק
רה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש.
עומר: נכון, ספרי השני.
רותם: בדיגיטל.
עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטל
י. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
