בקנייה מעל 199 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?

את הטקסט הזה אני כותב לכם מחופשת הכתיבה החלומית שלי.

ורגע לפני שאתם מתים מקנאה, אני גם אגלה לכם שזה, ככל הנראה, גם יהיה הטקסט הארוך ביותר שכתבתי בחופשה הזאת.

חופשות כתיבה הן, ללא צל של ספק, אחד הדברים הטובים ביותר שיש למקצוע הזה להציע. היכולת להגיע למשרדי ההוצאה, להגיד שאתה צריך תקציב בלתי מוגבל לצורך תחקיר לספר החדש שלך, שהנהלת חשבונות תגיד שהתקציב מוגבל בהחלט כי איפה נראה לך שאתה נמצא, לארוז תיק ולנסוע היא בהחלט סיבה טובה דיה להגיד לאמא ואבא שלעזאזל ההייטק, כתיבה זה המקום להיות בו.

אז הלכתי להנהלת חשבונות ובישרתי להם שהספר הבא קורה בירושלים, הזכרתי להם שב״כולם לחייך״ הם נאלצו לממן שני קרוזים אז מבחינתם מלון יוקרתי בירושלים זה ממש שיפור בתנאים ואני מקווה שהם מעריכים את זה, וברחתי עם הצ׳ק לפני שמישהו שם ירה בי.

אח, חיי הכתיבה.

יש כמה תנאים לבית מלון נהדר לכתיבה מבחינתי: האחד הוא שולחן בחדר. השני הוא לובי גדול ויפה, כזה שאפשר לשבת בו עם מחשב ולעבוד בו במשך שעות. והשלישי, בהנחה ומזג האוויר מאפשר את זה, הוא מרפסת שאפשר לשבת בה עם המחשב ולעבוד.

ואחרי שעות של ישיבה מול בוקינג, בחרנו מלון שלפי התמונות ענה על כל הדרישות האלה.

ורק כשפתחנו את דלת הלובי של מלון נואל הבנו שהוא לא עונה על אף אחת מהן.

קודם כל, ובתור התחלה, אין לובי. יש כוך צר מאוד ומלא במראות שמזווית הצילום הנכונה נראה כמו לובי רחב ומזמין, אבל במציאות מכיל מקום שמספיק לתמי 4 ופקיד קבלה עם לפטופ קטנטן. השולחן בחדר התגלה כשולחנון שבקושי מספיק לאגרטל עם העלה (!) האחד (!!) שהונח עליו, וכבונוס לא היה שום דרך לסוב אליו כי הכסאות לא היו בגובה שאיפשר את זה. ואמנם הייתה מרפסת כמובטח, אבל מהר מאוד רותם ואני גילינו שאפשר לשבת בה רק בתורות.

ואף על פי כן זו הייתה חופשת הכתיבה המושלמת, ובדיוק מה שהייתי צריך.

ובגלל שברור לי שמה שקראתם עכשיו הוא דבר והיפוכו, אני אסביר.

קודם כל, כדאי להגיד משהו על חופשות כתיבה: זו לא חופשה, וגם לא ממש כותבים בה. אני, לפחות, לא ממש כותב בה. למעשה, כבר די הרבה זמן שאני יודע היטב שגם כשכל היום מפונה לטובת כתיבה, המוח (שלי, לפחות, אולי אתם יחידי סגולה) לא מסוגל להפיק יותר משלוש – ארבע שעות איכותיות של ישיבה מול המחשב.

אבל כתיבה – ותלמידינו מופתעים מהעניין הזה כל פעם מחדש – לא נעשית רק דרך הידיים והמחשב. וזה הסוד של חופשת כתיבה טובה באמת.

במשך שלושה ימים לא חשבתי על שום דבר אחר חוץ מהספר הבא שלי. כל המחשבות האחרות נוטרלו, כי זה בדיוק הרעיון של לנסוע כדי להתנתק. החדר (המצויין, אגב, והמומלץ בחום) נטול האמצעים לכתוב הכריח אותנו לצאת ולחפש מקומות בחוץ, וככה מצאנו גם את קפה זוני המעולה, גם את הוספיס האוסטרי האלוהי, גם את קפה נאדי (הטוב ביותר מכל השלושה לכתיבה, אם תשאלו אותי, אבל לא פתוח בשבת) ועימת אותי עם הדבר היחיד שלא באמת רציתי להתעמת איתו: עם העיר שעליה אני כותב.

ושוב, אני רואה את הפרצופים המבולבלים שלכם, אז אני אסביר.

קודם כל, כדאי להגיד משהו על חופשות כתיבה: זו לא חופשה, וגם לא ממש כותבים בה. אני, לפחות, לא ממש כותב בה. למעשה, כבר די הרבה זמן שאני יודע היטב שגם כשכל היום מפונה לטובת כתיבה, המוח (שלי, לפחות, אולי אתם יחידי סגולה) לא מסוגל להפיק יותר משלוש - ארבע שעות איכותיות של ישיבה מול המחשב. אבל כתיבה - ותלמידינו מופתעים מהעניין הזה כל פעם מחדש - לא נעשית רק דרך הידיים והמחשב. וזה הסוד של חופשת כתיבה טובה באמת.

לחוץ חתונה התרחש בתל אביב רבתי. אדם גדל במעוז אביב, שזו – איזה צירוף מקרים מוזר ומעניין! – השכונה שגם אני גדלתי בה. הסיבה לכך הייתה למעשה שתי סיבות: האחת כי רציתי לכתוב על משהו שאני מכיר ויודע, והשנייה היא כי אז עוד לא הייתה לי הוצאה שתממן לי נסיעות בלתי מוגבלות למקומות אקזוטיים.

כולם לחייך היה בקרוז, אבל המשפחה שלו היא חיפאית. ולמרות שעיתון ״לאישה״ טען בתוקף שגדלתי שם, זה בעיקר מראה לכם שעשרים שנים בעיתונות לימדו אותי משהו על תחקיר והכסף ששנוררתי מ״מודן״ נוצל כהלכה, כי מימי לא התגוררתי בחיפה. אבל סבא שלי אהב מאוד את העיר הזאת וחיפש כל הזדמנות לנסוע לשם, וכך יצא שהיו לי המון זכרונות ילדות מאושרים משם וחיבה אדירה לעיר הזאת, שאכן מצאה את דרכה גם לספר.

אבל הספר החדש קורה בירושלים, ומסיבה פשוטה: כי אני שונא את ירושלים.

לא, לא, רגע, תנו לי לנסח את זה מחדש: אני שונא את ירושלים.

וזה מוזר, כי החברה הכי טובה שלי גרה בירושלים. יש לי כמה וכמה (וכמה!) חברים כאן. אפילו עבדתי כאן תקופה קצרה מאוד בשנות העשרים המוקדמות שלי ככתב במקומון. ובכל זאת, אני פשוט לא מצליח להבין את העיר הזאת. עבורי, כתל אביבי מלידה, היא ערבוב של זהויות ובעיות וקונפליקטים ובעיקר שילוט מחורבן, כי אין שום סיכוי שלא להתבלבל לפחות ארבע פעמים בדרך ליעד שלך. זו עיר מרגיזה וקשה וכבדה ולא נחמדה שמבחינתי עושה הכל כדי לתת לך את ההרגשה שאתה לא רצוי כאן, ובאופן מאוד מפתיע גם גיבור הספר החדש שלי, שהוא ירושלמי במקור אבל ברח לתל אביב מכל הסיבות הנכונות, אוחז באותה דעה על העיר.

אבל הבחורה שהוא פוגש (אה, כן, אני כותב קומדיה רומנטית. החלטתי להפתיע ולגוון קצת), שהיא אהבת נעוריו הבלתי ממומשת, היא ההיפך המוחלט שלו. ורצף אירועים ביזארי (אה, כן, יש רצף אירועים ביזארי. החלטתי להפתיע ולגוון קצת) יעמת אותו לא רק עם כל מה שהוא רצה לשכוח על אהבה, אלא גם עם כל מה שהוא חשב וחושב ורצה לשכוח על העבר שלו ועל העיר.

וזו המשימה והאתגר הספרותי שהצבתי לעצמי בספר הזה: להתאהב בירושלים. להבין אותה באמת.

וזה – אני יודע, זה הפתיע גם אותי – לא יכול לקרות בלובי של מלון.

ככה יצא שהסתובבנו כל היום. הלכנו ברגל עד העיר העתיקה. הלכנו ברגל את כל העיר העתיקה. היינו בכנסיית הקבר (פעם ראשונה של רותם) וגם בכותל. פגשנו מדריכת טיולים מדהימה שאם הייתי יכול הייתי גונב את הדמות שלה כמו שהיא לספר, ואולי אני עוד אעשה את זה, טיילנו בסמטאות השקטות של שבת אחרי צהריים ונכון שעכשיו אין לנו ברכיים – אבל יש לי הרבה מאוד חומר לכתוב עליו.

עכשיו, תראו, אני לא אעשה לעצמי הנחות כאן: רותם הספיקה לעשות את כל זה ביחד איתי וגם לכתוב שלושה פרקים בספר החדש שלה, שאינו מתרחש בירושלים בשום פנים ואופן אלא דווקא בפרדס חנה, אבל היא גם בשלב הרבה יותר מתקדם ממני וגם הרבה יותר ממושמעת ומוכשרת ממני, אז זה לא חוכמה.

וחוץ מזה, אסור להשוות.

אני כתבתי 600 מילים, אבל בראש כתבתי עוד הרבה. משהו בקצב הירושלמי האיטי בהרבה ממה שאני מורגל אליו עשה את דרכו לספר. אבל בעיקר: זו הפעם השלישית שאנחנו בחופשת כתיבה בירושלים, אבל הפעם הראשונה שאני יכול להגיד בפה מלא שאני כבר לא שונא את העיר בכלל. אני מתחיל להבין אותה. יצאתי עם השראה ובעיקר עם חשק אדיר להמשיך ולכתוב, וגם עם איזו הבנה שמה שעבד נפלא בחיפה ובקרוז (נראה אתכם לא כותבים בלי הפסקה כשאתם תקועים לבד על ספינה בלי שום אפשרות לרדת ועם נוסעים שעושים אגאדו בבריכה) לא יעבוד בספר הזה, וכאן הכתיבה – וההתאהבות – תיעשה דרך הרגליים.

ולמרות שכל התוכניות שלי קרסו בזו אחר זו, זו הייתה אחת מחופשות הכתיבה הטובות ביותר שהיו לי אי פעם.

והחופשה הזו הפתיעה אותי כמו שהספר החדש הזה מפתיע אותי, ולמרות שתכננתי את כל המהלך גם לי אין מושג איך הוא עומד לקרות ואיך אני ארגיש בסופו. כל מה שאני יכול הוא רק להשתאות ולהתפעל שאלו החיים שעיצבתי לעצמי במו ידי, ולספור את הדקות עד לחופשת הכתיבה הבאה.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

נייר דלק

אני תמיד שוכח שיש את השלב הזה בהגשמת חלומות שבו אני מרגיש מטומטם.

הוא תמיד מפתיע, השלב הזה, כי באמת, החיים קשים מספיק גם בלעדיו, אבל אתמול בשעה 1:37 הוא הגיע במלוא עוצמתו.

והוא הגיע, מכל הדברים, בגלל שלא זכרתי איפה הנחתי את הסלוטייפ.

עכשיו אתם בטח תוהים בשביל מה אני צריך סלוטייפ, ומאיזה חומרים לכל הרוחות עשויים החלומות שלי.

אז אני מניח שצריך להסביר.

כבר תשעה חודשים שאין לי באמת מושג מה אני עושה. אני יודע, יש גם כמה שרים בממשלה שיכולים להגיד את זה, אבל באמת, מאז אוקטובר אין לי ממש מושג מה אני עושה. כל מה שאני יודע הוא שאיפשהו באמצע אוקטובר החלטתי להתחיל הכל מחדש, ובגלל שברגע נהיו לי כל כך הרבה פחדים חדשים ומחשבות משונות כמו באיזה ארון מחביאים את הילדים, סט הפחדים הקודם שהחזקתי נראה לי פתאום קצת מטומטם.

והחלטתי שאם אני כבר ישן על הספה וקופץ מאזעקות מדומיינות כל היום וכל טריקת דלת מקפיצה את הדופק שלי ל-280, אז לפחות אני אנסה לבטל כמה פחדים ישנים.

ובגלל זה, בגדול, מצאתי את עצמי סוגר את כל העסקים הקודמים שלי, מעלה מן האוב קובץ תרגילי כתיבה שאני מפתח כבר כמה שנים, מתקשר למעצבת הכי טובה שאני מכיר ואומר לה ״אני צריך שתקחי ממני כסף לפני שאני אתחרט״, מדפיס, מפנה מקום במחסן, אומר לעצמי: אתה יכול לעשות את זה, עומר.

ודווקא בסלוטייפ נשברתי.

קרא עוד »

האבל השקט

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

קרא עוד »

כבל עם ועדה

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

קרא עוד »

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קרא עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קרא עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

נייר דלק

האבל השקט

כבל עם ועדה

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים