את הטקסט הזה אני כותב לכם מחופשת הכתיבה החלומית שלי.
ורגע לפני שאתם מתים מקנאה, אני גם אגלה לכם שזה, ככל הנראה, גם יהיה הטקסט הארוך ביותר שכתבתי בחופשה הזאת.
חופשות כתיבה הן, ללא צל של ספק, אחד הדברים הטובים ביותר שיש למקצוע הזה להציע. היכולת להגיע למשרדי ההוצאה, להגיד שאתה צריך תקציב בלתי מוגבל לצורך תחקיר לספר החדש שלך, שהנהלת חשבונות תגיד שהתקציב מוגבל בהחלט כי איפה נראה לך שאתה נמצא, לארוז תיק ולנסוע היא בהחלט סיבה טובה דיה להגיד לאמא ואבא שלעזאזל ההייטק, כתיבה זה המקום להיות בו.
אז הלכתי להנהלת חשבונות ובישרתי להם שהספר הבא קורה בירושלים, הזכרתי להם שב״כולם לחייך״ הם נאלצו לממן שני קרוזים אז מבחינתם מלון יוקרתי בירושלים זה ממש שיפור בתנאים ואני מקווה שהם מעריכים את זה, וברחתי עם הצ׳ק לפני שמישהו שם ירה בי.
אח, חיי הכתיבה.
יש כמה תנאים לבית מלון נהדר לכתיבה מבחינתי: האחד הוא שולחן בחדר. השני הוא לובי גדול ויפה, כזה שאפשר לשבת בו עם מחשב ולעבוד בו במשך שעות. והשלישי, בהנחה ומזג האוויר מאפשר את זה, הוא מרפסת שאפשר לשבת בה עם המחשב ולעבוד.
ואחרי שעות של ישיבה מול בוקינג, בחרנו מלון שלפי התמונות ענה על כל הדרישות האלה.
ורק כשפתחנו את דלת הלובי של מלון נואל הבנו שהוא לא עונה על אף אחת מהן.
קודם כל, ובתור התחלה, אין לובי. יש כוך צר מאוד ומלא במראות שמזווית הצילום הנכונה נראה כמו לובי רחב ומזמין, אבל במציאות מכיל מקום שמספיק לתמי 4 ופקיד קבלה עם לפטופ קטנטן. השולחן בחדר התגלה כשולחנון שבקושי מספיק לאגרטל עם העלה (!) האחד (!!) שהונח עליו, וכבונוס לא היה שום דרך לסוב אליו כי הכסאות לא היו בגובה שאיפשר את זה. ואמנם הייתה מרפסת כמובטח, אבל מהר מאוד רותם ואני גילינו שאפשר לשבת בה רק בתורות.
ואף על פי כן זו הייתה חופשת הכתיבה המושלמת, ובדיוק מה שהייתי צריך.
ובגלל שברור לי שמה שקראתם עכשיו הוא דבר והיפוכו, אני אסביר.
קודם כל, כדאי להגיד משהו על חופשות כתיבה: זו לא חופשה, וגם לא ממש כותבים בה. אני, לפחות, לא ממש כותב בה. למעשה, כבר די הרבה זמן שאני יודע היטב שגם כשכל היום מפונה לטובת כתיבה, המוח (שלי, לפחות, אולי אתם יחידי סגולה) לא מסוגל להפיק יותר משלוש – ארבע שעות איכותיות של ישיבה מול המחשב.
אבל כתיבה – ותלמידינו מופתעים מהעניין הזה כל פעם מחדש – לא נעשית רק דרך הידיים והמחשב. וזה הסוד של חופשת כתיבה טובה באמת.
במשך שלושה ימים לא חשבתי על שום דבר אחר חוץ מהספר הבא שלי. כל המחשבות האחרות נוטרלו, כי זה בדיוק הרעיון של לנסוע כדי להתנתק. החדר (המצויין, אגב, והמומלץ בחום) נטול האמצעים לכתוב הכריח אותנו לצאת ולחפש מקומות בחוץ, וככה מצאנו גם את קפה זוני המעולה, גם את הוספיס האוסטרי האלוהי, גם את קפה נאדי (הטוב ביותר מכל השלושה לכתיבה, אם תשאלו אותי, אבל לא פתוח בשבת) ועימת אותי עם הדבר היחיד שלא באמת רציתי להתעמת איתו: עם העיר שעליה אני כותב.
ושוב, אני רואה את הפרצופים המבולבלים שלכם, אז אני אסביר.
קודם כל, כדאי להגיד משהו על חופשות כתיבה: זו לא חופשה, וגם לא ממש כותבים בה. אני, לפחות, לא ממש כותב בה. למעשה, כבר די הרבה זמן שאני יודע היטב שגם כשכל היום מפונה לטובת כתיבה, המוח (שלי, לפחות, אולי אתם יחידי סגולה) לא מסוגל להפיק יותר משלוש - ארבע שעות איכותיות של ישיבה מול המחשב. אבל כתיבה - ותלמידינו מופתעים מהעניין הזה כל פעם מחדש - לא נעשית רק דרך הידיים והמחשב. וזה הסוד של חופשת כתיבה טובה באמת.
לחוץ חתונה התרחש בתל אביב רבתי. אדם גדל במעוז אביב, שזו – איזה צירוף מקרים מוזר ומעניין! – השכונה שגם אני גדלתי בה. הסיבה לכך הייתה למעשה שתי סיבות: האחת כי רציתי לכתוב על משהו שאני מכיר ויודע, והשנייה היא כי אז עוד לא הייתה לי הוצאה שתממן לי נסיעות בלתי מוגבלות למקומות אקזוטיים.
כולם לחייך היה בקרוז, אבל המשפחה שלו היא חיפאית. ולמרות שעיתון ״לאישה״ טען בתוקף שגדלתי שם, זה בעיקר מראה לכם שעשרים שנים בעיתונות לימדו אותי משהו על תחקיר והכסף ששנוררתי מ״מודן״ נוצל כהלכה, כי מימי לא התגוררתי בחיפה. אבל סבא שלי אהב מאוד את העיר הזאת וחיפש כל הזדמנות לנסוע לשם, וכך יצא שהיו לי המון זכרונות ילדות מאושרים משם וחיבה אדירה לעיר הזאת, שאכן מצאה את דרכה גם לספר.
אבל הספר החדש קורה בירושלים, ומסיבה פשוטה: כי אני שונא את ירושלים.
לא, לא, רגע, תנו לי לנסח את זה מחדש: אני שונא את ירושלים.
וזה מוזר, כי החברה הכי טובה שלי גרה בירושלים. יש לי כמה וכמה (וכמה!) חברים כאן. אפילו עבדתי כאן תקופה קצרה מאוד בשנות העשרים המוקדמות שלי ככתב במקומון. ובכל זאת, אני פשוט לא מצליח להבין את העיר הזאת. עבורי, כתל אביבי מלידה, היא ערבוב של זהויות ובעיות וקונפליקטים ובעיקר שילוט מחורבן, כי אין שום סיכוי שלא להתבלבל לפחות ארבע פעמים בדרך ליעד שלך. זו עיר מרגיזה וקשה וכבדה ולא נחמדה שמבחינתי עושה הכל כדי לתת לך את ההרגשה שאתה לא רצוי כאן, ובאופן מאוד מפתיע גם גיבור הספר החדש שלי, שהוא ירושלמי במקור אבל ברח לתל אביב מכל הסיבות הנכונות, אוחז באותה דעה על העיר.
אבל הבחורה שהוא פוגש (אה, כן, אני כותב קומדיה רומנטית. החלטתי להפתיע ולגוון קצת), שהיא אהבת נעוריו הבלתי ממומשת, היא ההיפך המוחלט שלו. ורצף אירועים ביזארי (אה, כן, יש רצף אירועים ביזארי. החלטתי להפתיע ולגוון קצת) יעמת אותו לא רק עם כל מה שהוא רצה לשכוח על אהבה, אלא גם עם כל מה שהוא חשב וחושב ורצה לשכוח על העבר שלו ועל העיר.
וזו המשימה והאתגר הספרותי שהצבתי לעצמי בספר הזה: להתאהב בירושלים. להבין אותה באמת.
וזה – אני יודע, זה הפתיע גם אותי – לא יכול לקרות בלובי של מלון.
ככה יצא שהסתובבנו כל היום. הלכנו ברגל עד העיר העתיקה. הלכנו ברגל את כל העיר העתיקה. היינו בכנסיית הקבר (פעם ראשונה של רותם) וגם בכותל. פגשנו מדריכת טיולים מדהימה שאם הייתי יכול הייתי גונב את הדמות שלה כמו שהיא לספר, ואולי אני עוד אעשה את זה, טיילנו בסמטאות השקטות של שבת אחרי צהריים ונכון שעכשיו אין לנו ברכיים – אבל יש לי הרבה מאוד חומר לכתוב עליו.
עכשיו, תראו, אני לא אעשה לעצמי הנחות כאן: רותם הספיקה לעשות את כל זה ביחד איתי וגם לכתוב שלושה פרקים בספר החדש שלה, שאינו מתרחש בירושלים בשום פנים ואופן אלא דווקא בפרדס חנה, אבל היא גם בשלב הרבה יותר מתקדם ממני וגם הרבה יותר ממושמעת ומוכשרת ממני, אז זה לא חוכמה.
וחוץ מזה, אסור להשוות.
אני כתבתי 600 מילים, אבל בראש כתבתי עוד הרבה. משהו בקצב הירושלמי האיטי בהרבה ממה שאני מורגל אליו עשה את דרכו לספר. אבל בעיקר: זו הפעם השלישית שאנחנו בחופשת כתיבה בירושלים, אבל הפעם הראשונה שאני יכול להגיד בפה מלא שאני כבר לא שונא את העיר בכלל. אני מתחיל להבין אותה. יצאתי עם השראה ובעיקר עם חשק אדיר להמשיך ולכתוב, וגם עם איזו הבנה שמה שעבד נפלא בחיפה ובקרוז (נראה אתכם לא כותבים בלי הפסקה כשאתם תקועים לבד על ספינה בלי שום אפשרות לרדת ועם נוסעים שעושים אגאדו בבריכה) לא יעבוד בספר הזה, וכאן הכתיבה – וההתאהבות – תיעשה דרך הרגליים.
ולמרות שכל התוכניות שלי קרסו בזו אחר זו, זו הייתה אחת מחופשות הכתיבה הטובות ביותר שהיו לי אי פעם.
והחופשה הזו הפתיעה אותי כמו שהספר החדש הזה מפתיע אותי, ולמרות שתכננתי את כל המהלך גם לי אין מושג איך הוא עומד לקרות ואיך אני ארגיש בסופו. כל מה שאני יכול הוא רק להשתאות ולהתפעל שאלו החיים שעיצבתי לעצמי במו ידי, ולספור את הדקות עד לחופשת הכתיבה הבאה.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט. רותם: יא. עומר: יא. רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עומר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הזה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה קרה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש. עומר: נכון, ספרי השני. רותם: בדיגיטל. עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטלי. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה
״אז תגיד״, היא הרימה את היד בסוף ההרצאה, כשפתחתי לשאלות. ״מה אתה באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה?״.
שיט. השאלה היחידה שאני באמת שונא לענות עליה.
״בעיני זה מאוד עצוב״, היא המשיכה בלי שעניתי, וגם האמת שידעתי שהיא לא מעוניינת בתשובה. ״זה רק מראה שסופרים לא יכולים להתפרנס פה וצריכים לעשות כל מיני חלטורות. אותי זה מביך לראות סופר שמנסה לשכנע אנשים לבוא לסדנת כתיבה. זה עצוב לכל הצדדים הנוגעים בדבר״.
ידעתי שאני לא אמור לענות לה. ידעתי שהחדר בספריה היפה בגבעתיים – ממוצע גילאים: 87, ואני לא מגזים – חשב בדיוק אותו דבר כמוה. הם באו כדי לשמוע שסופרים הם מסכנים, עניים וצריכים לעבוד בשש עבודות במקביל.
הם באו כדי לקבל הוכחה שלמרות שגם להם היה חלום לכתוב ספר, היה להם מזל גדול שהם הקשיבו לאמא שלהם, לבן הזוג שלהם או לעצמם וחסכו לעצמם את המבוכה, ההשפלה וחיי העוני המתלווים לכך.
לכן היא קצת הייתה מופתעת כשאמרתי לה שאני חושב שזה נהדר.
איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?
את הטקסט הזה אני כותב לכם מחופשת הכתיבה החלומית שלי.
ורגע לפני שאתם מתים מקנאה, אני גם אגלה לכם שזה, ככל הנראה, גם יהיה הטקסט הארוך ביותר שכתבתי בחופשה הזאת.
חופשות כתיבה הן, ללא צל של ספק, אחד הדברים הטובים ביותר שיש למקצוע הזה להציע. היכולת להגיע למשרדי ההוצאה, להגיד שאתה צריך תקציב בלתי מוגבל לצורך תחקיר לספר החדש שלך, שהנהלת חשבונות תגיד שהתקציב מוגבל בהחלט כי איפה נראה לך שאתה נמצא, לארוז תיק ולנסוע היא בהחלט סיבה טובה דיה להגיד לאמא ואבא שלעזאזל ההייטק, כתיבה זה המקום להיות בו.
אז הלכתי להנהלת חשבונות ובישרתי להם שהספר הבא קורה בירושלים, הזכרתי להם שב״כולם לחייך״ הם נאלצו לממן שני קרוזים אז מבחינתם מלון יוקרתי בירושלים זה ממש שיפור בתנאים ואני מקווה שהם מעריכים את זה, וברחתי עם הצ׳ק לפני שמישהו שם ירה בי.
אח, חיי הכתיבה.
זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר
ביום ראשון האחרון הגעתי לצומת ספרים לחתימת ספרים חגיגית ביותר. זאת שלפניה הייתה במודיעין (קהל קוראים אדיר, שתדעו) והייתה הצלחה גדולה עם עשרות אנשים שהגיעו עם ספרים חדשים וישנים, ולא היה לאף אחד ספק שמקום מרכזי בתל אביב יביא איתו את אותה הכמות, אם לא יותר.
ובכן, אני אעשה את זה קצר: אף אחד לא בא. אף לא נפש חיה אחת.
אני לא מתכוון לזה כמטאפורה או כדרך ביטוי להגיד שהיו ממש מעט אנשים, אני מתכוון לזה שהיו אפס אנשים. שני מוכרים, אני ושולחן גדול מידות עם ספרים מסודרים כל כך יפה וכיסא מהודר שבו התיישבתי.
ואף אחד אחר.
כמובן שהחלטתי להמתין, ואני שמח לבשר שהזמן הזה לא היה לשווא. בחנות היו כמה לקוחות, ואחת מהן ניגשה, הסתכלה בעניין ב״כולם לחייך״ ואמרה שאהבה את ״לחוץ חתונה״, אבל שהיא ציפתה לספר המשך ולא למשהו חדש. שתי דקות אחריה ניגש אלי אחד ממנהלי החנות ושאל: ״תגיד, אתה יודע איך הקודם מכר פה? חטפו אותו. את החדש לא חוטפים ככה. למה לא כתבת עוד אחד?״.
