את הטקסט הזה אני כותב לכם מחופשת הכתיבה החלומית שלי.
ורגע לפני שאתם מתים מקנאה, אני גם אגלה לכם שזה, ככל הנראה, גם יהיה הטקסט הארוך ביותר שכתבתי בחופשה הזאת.
חופשות כתיבה הן, ללא צל של ספק, אחד הדברים הטובים ביותר שיש למקצוע הזה להציע. היכולת להגיע למשרדי ההוצאה, להגיד שאתה צריך תקציב בלתי מוגבל לצורך תחקיר לספר החדש שלך, שהנהלת חשבונות תגיד שהתקציב מוגבל בהחלט כי איפה נראה לך שאתה נמצא, לארוז תיק ולנסוע היא בהחלט סיבה טובה דיה להגיד לאמא ואבא שלעזאזל ההייטק, כתיבה זה המקום להיות בו.
אז הלכתי להנהלת חשבונות ובישרתי להם שהספר הבא קורה בירושלים, הזכרתי להם שב״כולם לחייך״ הם נאלצו לממן שני קרוזים אז מבחינתם מלון יוקרתי בירושלים זה ממש שיפור בתנאים ואני מקווה שהם מעריכים את זה, וברחתי עם הצ׳ק לפני שמישהו שם ירה בי.
אח, חיי הכתיבה.
יש כמה תנאים לבית מלון נהדר לכתיבה מבחינתי: האחד הוא שולחן בחדר. השני הוא לובי גדול ויפה, כזה שאפשר לשבת בו עם מחשב ולעבוד בו במשך שעות. והשלישי, בהנחה ומזג האוויר מאפשר את זה, הוא מרפסת שאפשר לשבת בה עם המחשב ולעבוד.
ואחרי שעות של ישיבה מול בוקינג, בחרנו מלון שלפי התמונות ענה על כל הדרישות האלה.
ורק כשפתחנו את דלת הלובי של מלון נואל הבנו שהוא לא עונה על אף אחת מהן.
קודם כל, ובתור התחלה, אין לובי. יש כוך צר מאוד ומלא במראות שמזווית הצילום הנכונה נראה כמו לובי רחב ומזמין, אבל במציאות מכיל מקום שמספיק לתמי 4 ופקיד קבלה עם לפטופ קטנטן. השולחן בחדר התגלה כשולחנון שבקושי מספיק לאגרטל עם העלה (!) האחד (!!) שהונח עליו, וכבונוס לא היה שום דרך לסוב אליו כי הכסאות לא היו בגובה שאיפשר את זה. ואמנם הייתה מרפסת כמובטח, אבל מהר מאוד רותם ואני גילינו שאפשר לשבת בה רק בתורות.
ואף על פי כן זו הייתה חופשת הכתיבה המושלמת, ובדיוק מה שהייתי צריך.
ובגלל שברור לי שמה שקראתם עכשיו הוא דבר והיפוכו, אני אסביר.
קודם כל, כדאי להגיד משהו על חופשות כתיבה: זו לא חופשה, וגם לא ממש כותבים בה. אני, לפחות, לא ממש כותב בה. למעשה, כבר די הרבה זמן שאני יודע היטב שגם כשכל היום מפונה לטובת כתיבה, המוח (שלי, לפחות, אולי אתם יחידי סגולה) לא מסוגל להפיק יותר משלוש – ארבע שעות איכותיות של ישיבה מול המחשב.
אבל כתיבה – ותלמידינו מופתעים מהעניין הזה כל פעם מחדש – לא נעשית רק דרך הידיים והמחשב. וזה הסוד של חופשת כתיבה טובה באמת.
במשך שלושה ימים לא חשבתי על שום דבר אחר חוץ מהספר הבא שלי. כל המחשבות האחרות נוטרלו, כי זה בדיוק הרעיון של לנסוע כדי להתנתק. החדר (המצויין, אגב, והמומלץ בחום) נטול האמצעים לכתוב הכריח אותנו לצאת ולחפש מקומות בחוץ, וככה מצאנו גם את קפה זוני המעולה, גם את הוספיס האוסטרי האלוהי, גם את קפה נאדי (הטוב ביותר מכל השלושה לכתיבה, אם תשאלו אותי, אבל לא פתוח בשבת) ועימת אותי עם הדבר היחיד שלא באמת רציתי להתעמת איתו: עם העיר שעליה אני כותב.
ושוב, אני רואה את הפרצופים המבולבלים שלכם, אז אני אסביר.
קודם כל, כדאי להגיד משהו על חופשות כתיבה: זו לא חופשה, וגם לא ממש כותבים בה. אני, לפחות, לא ממש כותב בה. למעשה, כבר די הרבה זמן שאני יודע היטב שגם כשכל היום מפונה לטובת כתיבה, המוח (שלי, לפחות, אולי אתם יחידי סגולה) לא מסוגל להפיק יותר משלוש - ארבע שעות איכותיות של ישיבה מול המחשב. אבל כתיבה - ותלמידינו מופתעים מהעניין הזה כל פעם מחדש - לא נעשית רק דרך הידיים והמחשב. וזה הסוד של חופשת כתיבה טובה באמת.
לחוץ חתונה התרחש בתל אביב רבתי. אדם גדל במעוז אביב, שזו – איזה צירוף מקרים מוזר ומעניין! – השכונה שגם אני גדלתי בה. הסיבה לכך הייתה למעשה שתי סיבות: האחת כי רציתי לכתוב על משהו שאני מכיר ויודע, והשנייה היא כי אז עוד לא הייתה לי הוצאה שתממן לי נסיעות בלתי מוגבלות למקומות אקזוטיים.
כולם לחייך היה בקרוז, אבל המשפחה שלו היא חיפאית. ולמרות שעיתון ״לאישה״ טען בתוקף שגדלתי שם, זה בעיקר מראה לכם שעשרים שנים בעיתונות לימדו אותי משהו על תחקיר והכסף ששנוררתי מ״מודן״ נוצל כהלכה, כי מימי לא התגוררתי בחיפה. אבל סבא שלי אהב מאוד את העיר הזאת וחיפש כל הזדמנות לנסוע לשם, וכך יצא שהיו לי המון זכרונות ילדות מאושרים משם וחיבה אדירה לעיר הזאת, שאכן מצאה את דרכה גם לספר.
אבל הספר החדש קורה בירושלים, ומסיבה פשוטה: כי אני שונא את ירושלים.
לא, לא, רגע, תנו לי לנסח את זה מחדש: אני שונא את ירושלים.
וזה מוזר, כי החברה הכי טובה שלי גרה בירושלים. יש לי כמה וכמה (וכמה!) חברים כאן. אפילו עבדתי כאן תקופה קצרה מאוד בשנות העשרים המוקדמות שלי ככתב במקומון. ובכל זאת, אני פשוט לא מצליח להבין את העיר הזאת. עבורי, כתל אביבי מלידה, היא ערבוב של זהויות ובעיות וקונפליקטים ובעיקר שילוט מחורבן, כי אין שום סיכוי שלא להתבלבל לפחות ארבע פעמים בדרך ליעד שלך. זו עיר מרגיזה וקשה וכבדה ולא נחמדה שמבחינתי עושה הכל כדי לתת לך את ההרגשה שאתה לא רצוי כאן, ובאופן מאוד מפתיע גם גיבור הספר החדש שלי, שהוא ירושלמי במקור אבל ברח לתל אביב מכל הסיבות הנכונות, אוחז באותה דעה על העיר.
אבל הבחורה שהוא פוגש (אה, כן, אני כותב קומדיה רומנטית. החלטתי להפתיע ולגוון קצת), שהיא אהבת נעוריו הבלתי ממומשת, היא ההיפך המוחלט שלו. ורצף אירועים ביזארי (אה, כן, יש רצף אירועים ביזארי. החלטתי להפתיע ולגוון קצת) יעמת אותו לא רק עם כל מה שהוא רצה לשכוח על אהבה, אלא גם עם כל מה שהוא חשב וחושב ורצה לשכוח על העבר שלו ועל העיר.
וזו המשימה והאתגר הספרותי שהצבתי לעצמי בספר הזה: להתאהב בירושלים. להבין אותה באמת.
וזה – אני יודע, זה הפתיע גם אותי – לא יכול לקרות בלובי של מלון.
ככה יצא שהסתובבנו כל היום. הלכנו ברגל עד העיר העתיקה. הלכנו ברגל את כל העיר העתיקה. היינו בכנסיית הקבר (פעם ראשונה של רותם) וגם בכותל. פגשנו מדריכת טיולים מדהימה שאם הייתי יכול הייתי גונב את הדמות שלה כמו שהיא לספר, ואולי אני עוד אעשה את זה, טיילנו בסמטאות השקטות של שבת אחרי צהריים ונכון שעכשיו אין לנו ברכיים – אבל יש לי הרבה מאוד חומר לכתוב עליו.
עכשיו, תראו, אני לא אעשה לעצמי הנחות כאן: רותם הספיקה לעשות את כל זה ביחד איתי וגם לכתוב שלושה פרקים בספר החדש שלה, שאינו מתרחש בירושלים בשום פנים ואופן אלא דווקא בפרדס חנה, אבל היא גם בשלב הרבה יותר מתקדם ממני וגם הרבה יותר ממושמעת ומוכשרת ממני, אז זה לא חוכמה.
וחוץ מזה, אסור להשוות.
אני כתבתי 600 מילים, אבל בראש כתבתי עוד הרבה. משהו בקצב הירושלמי האיטי בהרבה ממה שאני מורגל אליו עשה את דרכו לספר. אבל בעיקר: זו הפעם השלישית שאנחנו בחופשת כתיבה בירושלים, אבל הפעם הראשונה שאני יכול להגיד בפה מלא שאני כבר לא שונא את העיר בכלל. אני מתחיל להבין אותה. יצאתי עם השראה ובעיקר עם חשק אדיר להמשיך ולכתוב, וגם עם איזו הבנה שמה שעבד נפלא בחיפה ובקרוז (נראה אתכם לא כותבים בלי הפסקה כשאתם תקועים לבד על ספינה בלי שום אפשרות לרדת ועם נוסעים שעושים אגאדו בבריכה) לא יעבוד בספר הזה, וכאן הכתיבה – וההתאהבות – תיעשה דרך הרגליים.
ולמרות שכל התוכניות שלי קרסו בזו אחר זו, זו הייתה אחת מחופשות הכתיבה הטובות ביותר שהיו לי אי פעם.
והחופשה הזו הפתיעה אותי כמו שהספר החדש הזה מפתיע אותי, ולמרות שתכננתי את כל המהלך גם לי אין מושג איך הוא עומד לקרות ואיך אני ארגיש בסופו. כל מה שאני יכול הוא רק להשתאות ולהתפעל שאלו החיים שעיצבתי לעצמי במו ידי, ולספור את הדקות עד לחופשת הכתיבה הבאה.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
אני פותח וולוג. הפעם באמת
אחרי בר המצווה שלי ביקשתי מההורים שלי רק בקשה אחת: אני רוצה מצלמת וידאו אמיתית.
בגלל שאני יודע שיש בקבוצה הזו גם כמה בני תשחורת שלא מבינים למה פשוט לא צילמתי עם הטלפון, אני אזכיר שבר המצווה שלי הייתה לפני 27 שנה. צילמנו בפילם, הסרטנו על קלטות וידאו ומצלמות וידאו היו המזוודה הענקית והבלתי ניתנת להרמה שאבא שלי היה מביא הביתה בחופשים. עד היום יש לנו כמה סרטונים שלי כילד בכל מיני גינות, ועד היום אני מעריץ את אבא שלי שסחב מצלמת פנסוניק שחורה ועצומה על הכתף רק כדי לתפוס כמה זכרונות.
אבל דור חדש של מצלמות, בהובלת סוני, כזה שכונה camcorder, עשה שמות בעולם מצלמות הוידאו, ותמורת מחיר שערורייתי מאוד של 14,000 שקל גם אתה היית יכול להיות הבעלים הגאה מאוד של המצלמה הקטנה שצילמה באיכות 240 פיקסלים והייתה יכולה להכיל 45 דקות שלמות של וידאו על קלטות VHS קטנות (180 ש״ח הקלטה, אינעל העולם), שנראו אז כמו פלא מודרני. לא פחות.
היה שלום, לוזר
אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.
הכרזת העצמאות שלי
את רוב שנות העשרים שלי ביליתי ליד הטלפון, מחכה לשיחה.
אני לא אומר את זה כמטאפורה או הגזמה. באמת שלא. אם הייתי עושה סטטיסטיקה מדויקת אני חושב, שהיינו מגלים ביחד שלמעלה מ-40% מהעשור הזה ביליתי בהבטה במסך הטלפון ובניסיון לשדר לו שיצלצל.
הייתי בחור צעיר עם חלומות זקנים, ואחרי שמאז שזכרתי את עצמי חלמתי להיות תסריטאי ותמיד אמרו לי שאני קטן מדי לכתוב לטלוויזיה, החלטתי להסתער על החלום הזה בכל הכוח. בעזרת קשרים משונים במיוחד מצאתי סוכנת משונה במיוחד שישבה ברמת השרון והיא השיגה לי מה שהיה מכונה אז ואין לי מושג אם בכלל מתקים היום, ״טסטים״.
טסטים, כשמם הם, הם מבחנים כדי להתקבל לסדרות. התהליך היה פשוט: נוסעים לרמת השרון כדי לקבל את הניירות, כי אז עוד אפשר היה להיות סוכנת ולהגיד ״אין לי מייל, אני נגד זה״, מקבלים איזו דרישה סטנדרטית לסצינה, כותבים את הדבר הכי טוב שיש לך, מדפיסים, מהדקים, נוסעים שוב לרמת השרון – ואז יושבים ליד הטלפון, ומחכים לתשובה.
לפעמים היא מגיעה למחרת. לפעמים אחרי שבוע.
לפעמים אף פעם.
התקף החרדה הראשון שלי (פרק מתוך ״חף משפע״)
אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.
ארץ-עיר, שנה למלחמה
אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.
אבא פה
״אבא״, הוא נצמד אלי לחיבוק חזק מאוד, ״אני מפחד״.
מחוץ לממ״ד שרקו הטילים האיראניים. או העיראקיים. או הטיל התימני הבודד והיצוגי שהם תמיד שולחים. או המטח מעזה. או הטילים מלבנון. מי זוכר. מי מבדיל.
מי סופר כבר מה שולח אותנו לממ״ד בשבועות האחרונים.
ובכל זאת, הפיצוצים אכן היו חזקים מהרגיל, והאמת היא שגם אני הייתי משוכנע שכשנצא מהממ״ד – אם נצא, זאת אומרת – נגלה שמהשכונה שלנו נשארו חורבות ואש ותמרות עשן. ככה זה נשמע מהממ״ד הפעם.. אז אילה כבר יושבת עלי באופן קבוע בכל אזעקה, אבל הוא בדרך כלל שומר על מרחק ועל פאסון ובעיקר על האייפד, אבל פתאום הוא בא, שם את הראש ולחש ״אבא, אני מפחד״.
ואני עניתי לו במשפט מאוד מוזר שכאילו יצא ממני באיזה אינסטינקט אבהי שלא ידעתי שיש לי: ״אין לך מה לפחד, חמודי, אבא פה״.
וזה משפט מאוד משונה, כי לדעתי חוץ מ״חמודי״ אין בו מילה אחת שהיא אמת.
יש לו מה לפחד. יש לו מלא מה לפחד.
ואבא לא פה.