את הטקסט הזה אני כותב לכם מחופשת הכתיבה החלומית שלי.
ורגע לפני שאתם מתים מקנאה, אני גם אגלה לכם שזה, ככל הנראה, גם יהיה הטקסט הארוך ביותר שכתבתי בחופשה הזאת.
חופשות כתיבה הן, ללא צל של ספק, אחד הדברים הטובים ביותר שיש למקצוע הזה להציע. היכולת להגיע למשרדי ההוצאה, להגיד שאתה צריך תקציב בלתי מוגבל לצורך תחקיר לספר החדש שלך, שהנהלת חשבונות תגיד שהתקציב מוגבל בהחלט כי איפה נראה לך שאתה נמצא, לארוז תיק ולנסוע היא בהחלט סיבה טובה דיה להגיד לאמא ואבא שלעזאזל ההייטק, כתיבה זה המקום להיות בו.
אז הלכתי להנהלת חשבונות ובישרתי להם שהספר הבא קורה בירושלים, הזכרתי להם שב״כולם לחייך״ הם נאלצו לממן שני קרוזים אז מבחינתם מלון יוקרתי בירושלים זה ממש שיפור בתנאים ואני מקווה שהם מעריכים את זה, וברחתי עם הצ׳ק לפני שמישהו שם ירה בי.
אח, חיי הכתיבה.
יש כמה תנאים לבית מלון נהדר לכתיבה מבחינתי: האחד הוא שולחן בחדר. השני הוא לובי גדול ויפה, כזה שאפשר לשבת בו עם מחשב ולעבוד בו במשך שעות. והשלישי, בהנחה ומזג האוויר מאפשר את זה, הוא מרפסת שאפשר לשבת בה עם המחשב ולעבוד.
ואחרי שעות של ישיבה מול בוקינג, בחרנו מלון שלפי התמונות ענה על כל הדרישות האלה.
ורק כשפתחנו את דלת הלובי של מלון נואל הבנו שהוא לא עונה על אף אחת מהן.
קודם כל, ובתור התחלה, אין לובי. יש כוך צר מאוד ומלא במראות שמזווית הצילום הנכונה נראה כמו לובי רחב ומזמין, אבל במציאות מכיל מקום שמספיק לתמי 4 ופקיד קבלה עם לפטופ קטנטן. השולחן בחדר התגלה כשולחנון שבקושי מספיק לאגרטל עם העלה (!) האחד (!!) שהונח עליו, וכבונוס לא היה שום דרך לסוב אליו כי הכסאות לא היו בגובה שאיפשר את זה. ואמנם הייתה מרפסת כמובטח, אבל מהר מאוד רותם ואני גילינו שאפשר לשבת בה רק בתורות.
ואף על פי כן זו הייתה חופשת הכתיבה המושלמת, ובדיוק מה שהייתי צריך.
ובגלל שברור לי שמה שקראתם עכשיו הוא דבר והיפוכו, אני אסביר.
קודם כל, כדאי להגיד משהו על חופשות כתיבה: זו לא חופשה, וגם לא ממש כותבים בה. אני, לפחות, לא ממש כותב בה. למעשה, כבר די הרבה זמן שאני יודע היטב שגם כשכל היום מפונה לטובת כתיבה, המוח (שלי, לפחות, אולי אתם יחידי סגולה) לא מסוגל להפיק יותר משלוש – ארבע שעות איכותיות של ישיבה מול המחשב.
אבל כתיבה – ותלמידינו מופתעים מהעניין הזה כל פעם מחדש – לא נעשית רק דרך הידיים והמחשב. וזה הסוד של חופשת כתיבה טובה באמת.
במשך שלושה ימים לא חשבתי על שום דבר אחר חוץ מהספר הבא שלי. כל המחשבות האחרות נוטרלו, כי זה בדיוק הרעיון של לנסוע כדי להתנתק. החדר (המצויין, אגב, והמומלץ בחום) נטול האמצעים לכתוב הכריח אותנו לצאת ולחפש מקומות בחוץ, וככה מצאנו גם את קפה זוני המעולה, גם את הוספיס האוסטרי האלוהי, גם את קפה נאדי (הטוב ביותר מכל השלושה לכתיבה, אם תשאלו אותי, אבל לא פתוח בשבת) ועימת אותי עם הדבר היחיד שלא באמת רציתי להתעמת איתו: עם העיר שעליה אני כותב.
ושוב, אני רואה את הפרצופים המבולבלים שלכם, אז אני אסביר.
קודם כל, כדאי להגיד משהו על חופשות כתיבה: זו לא חופשה, וגם לא ממש כותבים בה. אני, לפחות, לא ממש כותב בה. למעשה, כבר די הרבה זמן שאני יודע היטב שגם כשכל היום מפונה לטובת כתיבה, המוח (שלי, לפחות, אולי אתם יחידי סגולה) לא מסוגל להפיק יותר משלוש - ארבע שעות איכותיות של ישיבה מול המחשב. אבל כתיבה - ותלמידינו מופתעים מהעניין הזה כל פעם מחדש - לא נעשית רק דרך הידיים והמחשב. וזה הסוד של חופשת כתיבה טובה באמת.
לחוץ חתונה התרחש בתל אביב רבתי. אדם גדל במעוז אביב, שזו – איזה צירוף מקרים מוזר ומעניין! – השכונה שגם אני גדלתי בה. הסיבה לכך הייתה למעשה שתי סיבות: האחת כי רציתי לכתוב על משהו שאני מכיר ויודע, והשנייה היא כי אז עוד לא הייתה לי הוצאה שתממן לי נסיעות בלתי מוגבלות למקומות אקזוטיים.
כולם לחייך היה בקרוז, אבל המשפחה שלו היא חיפאית. ולמרות שעיתון ״לאישה״ טען בתוקף שגדלתי שם, זה בעיקר מראה לכם שעשרים שנים בעיתונות לימדו אותי משהו על תחקיר והכסף ששנוררתי מ״מודן״ נוצל כהלכה, כי מימי לא התגוררתי בחיפה. אבל סבא שלי אהב מאוד את העיר הזאת וחיפש כל הזדמנות לנסוע לשם, וכך יצא שהיו לי המון זכרונות ילדות מאושרים משם וחיבה אדירה לעיר הזאת, שאכן מצאה את דרכה גם לספר.
אבל הספר החדש קורה בירושלים, ומסיבה פשוטה: כי אני שונא את ירושלים.
לא, לא, רגע, תנו לי לנסח את זה מחדש: אני שונא את ירושלים.
וזה מוזר, כי החברה הכי טובה שלי גרה בירושלים. יש לי כמה וכמה (וכמה!) חברים כאן. אפילו עבדתי כאן תקופה קצרה מאוד בשנות העשרים המוקדמות שלי ככתב במקומון. ובכל זאת, אני פשוט לא מצליח להבין את העיר הזאת. עבורי, כתל אביבי מלידה, היא ערבוב של זהויות ובעיות וקונפליקטים ובעיקר שילוט מחורבן, כי אין שום סיכוי שלא להתבלבל לפחות ארבע פעמים בדרך ליעד שלך. זו עיר מרגיזה וקשה וכבדה ולא נחמדה שמבחינתי עושה הכל כדי לתת לך את ההרגשה שאתה לא רצוי כאן, ובאופן מאוד מפתיע גם גיבור הספר החדש שלי, שהוא ירושלמי במקור אבל ברח לתל אביב מכל הסיבות הנכונות, אוחז באותה דעה על העיר.
אבל הבחורה שהוא פוגש (אה, כן, אני כותב קומדיה רומנטית. החלטתי להפתיע ולגוון קצת), שהיא אהבת נעוריו הבלתי ממומשת, היא ההיפך המוחלט שלו. ורצף אירועים ביזארי (אה, כן, יש רצף אירועים ביזארי. החלטתי להפתיע ולגוון קצת) יעמת אותו לא רק עם כל מה שהוא רצה לשכוח על אהבה, אלא גם עם כל מה שהוא חשב וחושב ורצה לשכוח על העבר שלו ועל העיר.
וזו המשימה והאתגר הספרותי שהצבתי לעצמי בספר הזה: להתאהב בירושלים. להבין אותה באמת.
וזה – אני יודע, זה הפתיע גם אותי – לא יכול לקרות בלובי של מלון.
ככה יצא שהסתובבנו כל היום. הלכנו ברגל עד העיר העתיקה. הלכנו ברגל את כל העיר העתיקה. היינו בכנסיית הקבר (פעם ראשונה של רותם) וגם בכותל. פגשנו מדריכת טיולים מדהימה שאם הייתי יכול הייתי גונב את הדמות שלה כמו שהיא לספר, ואולי אני עוד אעשה את זה, טיילנו בסמטאות השקטות של שבת אחרי צהריים ונכון שעכשיו אין לנו ברכיים – אבל יש לי הרבה מאוד חומר לכתוב עליו.
עכשיו, תראו, אני לא אעשה לעצמי הנחות כאן: רותם הספיקה לעשות את כל זה ביחד איתי וגם לכתוב שלושה פרקים בספר החדש שלה, שאינו מתרחש בירושלים בשום פנים ואופן אלא דווקא בפרדס חנה, אבל היא גם בשלב הרבה יותר מתקדם ממני וגם הרבה יותר ממושמעת ומוכשרת ממני, אז זה לא חוכמה.
וחוץ מזה, אסור להשוות.
אני כתבתי 600 מילים, אבל בראש כתבתי עוד הרבה. משהו בקצב הירושלמי האיטי בהרבה ממה שאני מורגל אליו עשה את דרכו לספר. אבל בעיקר: זו הפעם השלישית שאנחנו בחופשת כתיבה בירושלים, אבל הפעם הראשונה שאני יכול להגיד בפה מלא שאני כבר לא שונא את העיר בכלל. אני מתחיל להבין אותה. יצאתי עם השראה ובעיקר עם חשק אדיר להמשיך ולכתוב, וגם עם איזו הבנה שמה שעבד נפלא בחיפה ובקרוז (נראה אתכם לא כותבים בלי הפסקה כשאתם תקועים לבד על ספינה בלי שום אפשרות לרדת ועם נוסעים שעושים אגאדו בבריכה) לא יעבוד בספר הזה, וכאן הכתיבה – וההתאהבות – תיעשה דרך הרגליים.
ולמרות שכל התוכניות שלי קרסו בזו אחר זו, זו הייתה אחת מחופשות הכתיבה הטובות ביותר שהיו לי אי פעם.
והחופשה הזו הפתיעה אותי כמו שהספר החדש הזה מפתיע אותי, ולמרות שתכננתי את כל המהלך גם לי אין מושג איך הוא עומד לקרות ואיך אני ארגיש בסופו. כל מה שאני יכול הוא רק להשתאות ולהתפעל שאלו החיים שעיצבתי לעצמי במו ידי, ולספור את הדקות עד לחופשת הכתיבה הבאה.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
רודף חלום
״נו״, סימסה לי חברתי הטובה שמכירה אותי מאז שהייתי בן 18 אחרי ששלחתי לה תמונה של 1,019 ספרים שתקועים לי באמצע סלון הבית שלי, ״אתה מתרגש?״.
״לא״.
״אז תתרגש!״, היא ציוותה עלי. ״הספר שלך פה! זה יום מרגש! למה אתה לא מתרגש?״.
״כי יש לי 1,019 ספרים תקועים באמצע הסלון״.
״זאת סיבה לא להתרגש?״.
״כשהם יהיו בתוך ה-1,019 מעטפות שהם צריכים להיות בהן אני אתרגש״.
״אתה יודע משהו? אם העומר שאני הכרתי שחלם להיות סופר ולכתוב היה מדבר איתך עכשיו, אני די בטוחה שהוא היה מוריד לך סטירה עכשיו״.
היא צודקת, כמובן. לא לגבי הסטירה, כי באמת, אני מכיר קצת את העומר הוא ולהרביץ הוא באמת לא יודע, אבל לגבי ההתרגשות. העומר ההוא באמת היה מתקשה להבין את העומר הזה, שמסתכל על 1,019 עותקים של הספר החדש שלו ובמקום לקפוץ מאושר מסתכל על כל העסק בעיניים עייפות ואיך לארגן את המשלוחים ביעילות.
זה לא היה ככה פעם. בזה אני בטוח. למעשה, בפעם הראשונה שפרסמו טור שלי בידיעות אחרונות, בגיל 22, לא ישנתי כל הלילה שלפני מרוב התרגשות.
בין אלי לירדן
מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
זה מוזר, האמת, כי כדי לנסות ולחיות חיים אפשר לקרוא להם – נגיד, בהגדרה מאוד רחבה – שפויים עשיתי לי מנהג לחשוב על החטופים כמה שפחות, לא לצפות בלוויות ולהתעסק בענייני כמה שרק אפשר.
ובכל זאת, מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
אני לא אגזים אם אגיד שקראתי את ההספד שלו ארבעים פעם. אולי יותר. משהו בטקסט הזה מושך אותי אליו שוב ושוב ושוב, ואם הייתי אדם דתי הייתי אומר שאני נושא אותו איתי כמעט כמו תפילה. זה הספד כל כך מלא אהבה וגעגועים שמביא אותי לדמעות בכל פעם, ובכל פעם שאני מרגיש שקצת קשה לי אני מרגיש איזה צורך לקרוא אותו כדי לתת לעצמי פרופורציות או, במהלך שאני עדיין מתקשה להסביר אותו לעצמי אבל זה מה שהוא, לתת לעצמי תקווה.
כן, אמרתי תקווה.
פיכוח נפש
״נו״, שאל אותי עודד מנשה בחצי החיוך המפורסם שלו בראיון שעשיתי אצלו השבוע, ״אז מה אתה אומר, עומר, התפכחת?״.
במאמר מוסגר אני רוצה להגיד שכבן אדם בן 40 שגדל על עודד מנשה בערוץ הילדים העובדה שהוא מדבר איתי על פוליטיקה וביבי והחטופים ולא אומר לי להרים ידיים, שזה הדבר היחיד מבחינתי שעודד יכול להגיד, היא חתיכת מיינד פאק לא נורמלי. אני מבין שעודד התקדם ואני מבין שאני כבר לא בן שמונה והוא היה מראיין חד ומקצועי, פשוט יש דברים שקשה להשלים איתם.
אני רוצה להגיד שזה היה רק טיפה פחות מיינד פאק מלנהל שיחה פוליטית עם ציפי שביט במונית. היא אחלה בן אדם ויש לה דעות פוליטיות מאוד מעניינות ואני מעריך אותה מאוד, אבל כל השיחה הסתכלתי עליה מדברת וחשבתי ״עזבי את ביבי, מתי כבר שרים את כולם הלכו לג׳מבו, ציפי?״.
סיבה למסיבה
אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.
זו הסיבה שבגללה אני כותב
אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.
עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר, אבל הפגישה הייתה כל כך כאוטית ורגשית שלא זכרתי אותה בכלל. ולמרות שנפגשנו שוב רק אתמול ולא זיהיתי אותה והיא הייתה צריכה להציג את עצמה שוב, נורית פייגה היא האישה שבשבילה אני כותב ספרים.
ולא ידעתי את זה עד שנפגשנו.
16 מחשבות על הכבש השישה עשר
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח’בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי ‘אבא! רצחתי עשרה יהודים!’. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.