את הטקסט הזה אני כותב לכם מחופשת הכתיבה החלומית שלי.
ורגע לפני שאתם מתים מקנאה, אני גם אגלה לכם שזה, ככל הנראה, גם יהיה הטקסט הארוך ביותר שכתבתי בחופשה הזאת.
חופשות כתיבה הן, ללא צל של ספק, אחד הדברים הטובים ביותר שיש למקצוע הזה להציע. היכולת להגיע למשרדי ההוצאה, להגיד שאתה צריך תקציב בלתי מוגבל לצורך תחקיר לספר החדש שלך, שהנהלת חשבונות תגיד שהתקציב מוגבל בהחלט כי איפה נראה לך שאתה נמצא, לארוז תיק ולנסוע היא בהחלט סיבה טובה דיה להגיד לאמא ואבא שלעזאזל ההייטק, כתיבה זה המקום להיות בו.
אז הלכתי להנהלת חשבונות ובישרתי להם שהספר הבא קורה בירושלים, הזכרתי להם שב״כולם לחייך״ הם נאלצו לממן שני קרוזים אז מבחינתם מלון יוקרתי בירושלים זה ממש שיפור בתנאים ואני מקווה שהם מעריכים את זה, וברחתי עם הצ׳ק לפני שמישהו שם ירה בי.
אח, חיי הכתיבה.
יש כמה תנאים לבית מלון נהדר לכתיבה מבחינתי: האחד הוא שולחן בחדר. השני הוא לובי גדול ויפה, כזה שאפשר לשבת בו עם מחשב ולעבוד בו במשך שעות. והשלישי, בהנחה ומזג האוויר מאפשר את זה, הוא מרפסת שאפשר לשבת בה עם המחשב ולעבוד.
ואחרי שעות של ישיבה מול בוקינג, בחרנו מלון שלפי התמונות ענה על כל הדרישות האלה.
ורק כשפתחנו את דלת הלובי של מלון נואל הבנו שהוא לא עונה על אף אחת מהן.
קודם כל, ובתור התחלה, אין לובי. יש כוך צר מאוד ומלא במראות שמזווית הצילום הנכונה נראה כמו לובי רחב ומזמין, אבל במציאות מכיל מקום שמספיק לתמי 4 ופקיד קבלה עם לפטופ קטנטן. השולחן בחדר התגלה כשולחנון שבקושי מספיק לאגרטל עם העלה (!) האחד (!!) שהונח עליו, וכבונוס לא היה שום דרך לסוב אליו כי הכסאות לא היו בגובה שאיפשר את זה. ואמנם הייתה מרפסת כמובטח, אבל מהר מאוד רותם ואני גילינו שאפשר לשבת בה רק בתורות.
ואף על פי כן זו הייתה חופשת הכתיבה המושלמת, ובדיוק מה שהייתי צריך.
ובגלל שברור לי שמה שקראתם עכשיו הוא דבר והיפוכו, אני אסביר.
קודם כל, כדאי להגיד משהו על חופשות כתיבה: זו לא חופשה, וגם לא ממש כותבים בה. אני, לפחות, לא ממש כותב בה. למעשה, כבר די הרבה זמן שאני יודע היטב שגם כשכל היום מפונה לטובת כתיבה, המוח (שלי, לפחות, אולי אתם יחידי סגולה) לא מסוגל להפיק יותר משלוש – ארבע שעות איכותיות של ישיבה מול המחשב.
אבל כתיבה – ותלמידינו מופתעים מהעניין הזה כל פעם מחדש – לא נעשית רק דרך הידיים והמחשב. וזה הסוד של חופשת כתיבה טובה באמת.
במשך שלושה ימים לא חשבתי על שום דבר אחר חוץ מהספר הבא שלי. כל המחשבות האחרות נוטרלו, כי זה בדיוק הרעיון של לנסוע כדי להתנתק. החדר (המצויין, אגב, והמומלץ בחום) נטול האמצעים לכתוב הכריח אותנו לצאת ולחפש מקומות בחוץ, וככה מצאנו גם את קפה זוני המעולה, גם את הוספיס האוסטרי האלוהי, גם את קפה נאדי (הטוב ביותר מכל השלושה לכתיבה, אם תשאלו אותי, אבל לא פתוח בשבת) ועימת אותי עם הדבר היחיד שלא באמת רציתי להתעמת איתו: עם העיר שעליה אני כותב.
ושוב, אני רואה את הפרצופים המבולבלים שלכם, אז אני אסביר.
קודם כל, כדאי להגיד משהו על חופשות כתיבה: זו לא חופשה, וגם לא ממש כותבים בה. אני, לפחות, לא ממש כותב בה. למעשה, כבר די הרבה זמן שאני יודע היטב שגם כשכל היום מפונה לטובת כתיבה, המוח (שלי, לפחות, אולי אתם יחידי סגולה) לא מסוגל להפיק יותר משלוש - ארבע שעות איכותיות של ישיבה מול המחשב. אבל כתיבה - ותלמידינו מופתעים מהעניין הזה כל פעם מחדש - לא נעשית רק דרך הידיים והמחשב. וזה הסוד של חופשת כתיבה טובה באמת.
לחוץ חתונה התרחש בתל אביב רבתי. אדם גדל במעוז אביב, שזו – איזה צירוף מקרים מוזר ומעניין! – השכונה שגם אני גדלתי בה. הסיבה לכך הייתה למעשה שתי סיבות: האחת כי רציתי לכתוב על משהו שאני מכיר ויודע, והשנייה היא כי אז עוד לא הייתה לי הוצאה שתממן לי נסיעות בלתי מוגבלות למקומות אקזוטיים.
כולם לחייך היה בקרוז, אבל המשפחה שלו היא חיפאית. ולמרות שעיתון ״לאישה״ טען בתוקף שגדלתי שם, זה בעיקר מראה לכם שעשרים שנים בעיתונות לימדו אותי משהו על תחקיר והכסף ששנוררתי מ״מודן״ נוצל כהלכה, כי מימי לא התגוררתי בחיפה. אבל סבא שלי אהב מאוד את העיר הזאת וחיפש כל הזדמנות לנסוע לשם, וכך יצא שהיו לי המון זכרונות ילדות מאושרים משם וחיבה אדירה לעיר הזאת, שאכן מצאה את דרכה גם לספר.
אבל הספר החדש קורה בירושלים, ומסיבה פשוטה: כי אני שונא את ירושלים.
לא, לא, רגע, תנו לי לנסח את זה מחדש: אני שונא את ירושלים.
וזה מוזר, כי החברה הכי טובה שלי גרה בירושלים. יש לי כמה וכמה (וכמה!) חברים כאן. אפילו עבדתי כאן תקופה קצרה מאוד בשנות העשרים המוקדמות שלי ככתב במקומון. ובכל זאת, אני פשוט לא מצליח להבין את העיר הזאת. עבורי, כתל אביבי מלידה, היא ערבוב של זהויות ובעיות וקונפליקטים ובעיקר שילוט מחורבן, כי אין שום סיכוי שלא להתבלבל לפחות ארבע פעמים בדרך ליעד שלך. זו עיר מרגיזה וקשה וכבדה ולא נחמדה שמבחינתי עושה הכל כדי לתת לך את ההרגשה שאתה לא רצוי כאן, ובאופן מאוד מפתיע גם גיבור הספר החדש שלי, שהוא ירושלמי במקור אבל ברח לתל אביב מכל הסיבות הנכונות, אוחז באותה דעה על העיר.
אבל הבחורה שהוא פוגש (אה, כן, אני כותב קומדיה רומנטית. החלטתי להפתיע ולגוון קצת), שהיא אהבת נעוריו הבלתי ממומשת, היא ההיפך המוחלט שלו. ורצף אירועים ביזארי (אה, כן, יש רצף אירועים ביזארי. החלטתי להפתיע ולגוון קצת) יעמת אותו לא רק עם כל מה שהוא רצה לשכוח על אהבה, אלא גם עם כל מה שהוא חשב וחושב ורצה לשכוח על העבר שלו ועל העיר.
וזו המשימה והאתגר הספרותי שהצבתי לעצמי בספר הזה: להתאהב בירושלים. להבין אותה באמת.
וזה – אני יודע, זה הפתיע גם אותי – לא יכול לקרות בלובי של מלון.
ככה יצא שהסתובבנו כל היום. הלכנו ברגל עד העיר העתיקה. הלכנו ברגל את כל העיר העתיקה. היינו בכנסיית הקבר (פעם ראשונה של רותם) וגם בכותל. פגשנו מדריכת טיולים מדהימה שאם הייתי יכול הייתי גונב את הדמות שלה כמו שהיא לספר, ואולי אני עוד אעשה את זה, טיילנו בסמטאות השקטות של שבת אחרי צהריים ונכון שעכשיו אין לנו ברכיים – אבל יש לי הרבה מאוד חומר לכתוב עליו.
עכשיו, תראו, אני לא אעשה לעצמי הנחות כאן: רותם הספיקה לעשות את כל זה ביחד איתי וגם לכתוב שלושה פרקים בספר החדש שלה, שאינו מתרחש בירושלים בשום פנים ואופן אלא דווקא בפרדס חנה, אבל היא גם בשלב הרבה יותר מתקדם ממני וגם הרבה יותר ממושמעת ומוכשרת ממני, אז זה לא חוכמה.
וחוץ מזה, אסור להשוות.
אני כתבתי 600 מילים, אבל בראש כתבתי עוד הרבה. משהו בקצב הירושלמי האיטי בהרבה ממה שאני מורגל אליו עשה את דרכו לספר. אבל בעיקר: זו הפעם השלישית שאנחנו בחופשת כתיבה בירושלים, אבל הפעם הראשונה שאני יכול להגיד בפה מלא שאני כבר לא שונא את העיר בכלל. אני מתחיל להבין אותה. יצאתי עם השראה ובעיקר עם חשק אדיר להמשיך ולכתוב, וגם עם איזו הבנה שמה שעבד נפלא בחיפה ובקרוז (נראה אתכם לא כותבים בלי הפסקה כשאתם תקועים לבד על ספינה בלי שום אפשרות לרדת ועם נוסעים שעושים אגאדו בבריכה) לא יעבוד בספר הזה, וכאן הכתיבה – וההתאהבות – תיעשה דרך הרגליים.
ולמרות שכל התוכניות שלי קרסו בזו אחר זו, זו הייתה אחת מחופשות הכתיבה הטובות ביותר שהיו לי אי פעם.
והחופשה הזו הפתיעה אותי כמו שהספר החדש הזה מפתיע אותי, ולמרות שתכננתי את כל המהלך גם לי אין מושג איך הוא עומד לקרות ואיך אני ארגיש בסופו. כל מה שאני יכול הוא רק להשתאות ולהתפעל שאלו החיים שעיצבתי לעצמי במו ידי, ולספור את הדקות עד לחופשת הכתיבה הבאה.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
דה וסט אין דה וורלד
1. ״אבא״, היא צמצמה את העיניים והסתכלה עלי. ״מה… מה אתה לובש?״.
2. לפני שאני אספר לכם מה אני לובש, אני רק רוצה לציין שעוד חודשיים היא תהיה בת שמונה. היא ישנה עם בובת ארנב כל לילה. ובכל זאת, איכשהו הלכתי לישון עם ילדה וקמתי עם נערה מתבגרת בת 15. ועכשיו אני אספר לכם מה אני לובש.
3. אני לובש וסט, בסדר? אני לובש וסט שקניתי ביותר מדי כסף כי לרגע חשבתי שאני יכול להיות האדם הזה שיכול ללבוש וסט.
4. לא, אתם יודעים מה? זה לא נכון. מה שקרה זה שרותם ואני היינו באיזה יריד בפרדס חנה, ושם היה דוכן של וסטים. רותם אוהבת וסטים. אני, לעומת זאת, מודע למגבלותיי.
5. לרותם יש את הנטייה המרגיזה להיות דמות מושלמת מסרט, ולכן היא דפדפה בין הקולבים, מצאה וסט מושלם במידה מושלמת, מדדה אותו והייתה סופר מרוצה. ואז המוכר הסתכל עלי ושאל אותי: ״ואתה? מה איתך?״.
6. ״אני לא״, אמרתי לו וצחקתי. ״למה לא?״, הוא שאל. ״כי אני לא מגניב מספיק בשביל ללבוש וסט״, עניתי לו את האמת, כי וסט לגברים זו המקבילה לשפם: אתה יכול שיהיה לך אחד, אבל צריך סוג מסוים של אופי ופאסון כדי שתוכל להסתובב איתו בציבור.
7. לי אין אותו.
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
