אז איך באמת כותבים רב מכר?

״אני נותן לך עצה ידידותית״, הוא אמר לי מהקצה השני של הטלפון – ושל העולם. ״תגנוז את מה שכתבת ותעשה בדיוק מה שאני אומר לך״.


שמונה דקות לתוך השיחה, ועדיין הייתי בשוק שאנחנו בכלל מדברים. אני – בחור צעיר בן 22 שעדיין גר אצל ההורים שלו, פרסם כתבה ורבע וכרגע סיים לכתוב את הספר הראשון שלו. הוא – מו״ל מכובד ומוכר שקיבלתי את הטלפון שלו מאחד מהקולגות שלי ב״בלייזר״ והסכים לקרוא את קובץ הטקסט שלי.


הוא התקשר, יש לציין, בשתיים ורבע לפנות בוקר. הייתי אומר שהוא התנצל על השעה ושהוא לא שם לב לשעון כי הוא היה באותה עת במסע עסקי בארצות הברית, אבל זה לא נכון.


זאת אומרת, הוא לא שם לב לשעה והוא כן היה במסע עסקי בארצות הברית, אבל הוא ממש לא התנצל.


עוד לפני שהספקתי לענות ולהבין מי מתקשר בשעה הזאת המשפט הראשון שלו היה: ״תשמע, אני לא עומד להוציא את הספר שלך, זה זבל עופות שלא יעניין אף אחד״.


ורגע אחרי שהלב שלי צנח לתחתונים והמוח שלי ניסה לעלות מתוך ערפל השינה שהייתי שרוי בו הוא אמר: ״עכשיו בוא נדבר על מה אני רוצה ממך, כי אני כן חושב שיש לך פוטנציאל״.

הבעיה הכי הכי גדולה בלהיות בן 23 היא שאתה עוד לא יודע שאתה רק בן 23. ולכן אתה עוד לא יודע שמותר לך לנתק. גם אם זה מו״ל מכובד ומוכר.

אבל לא רק שלא ניתקתי, גם הקשבתי לאיש הזה שכינה ״זבל עופות״ את הקומדיה הרומנטית שעבדתי עליה בשנתיים האחרונות תוך שהוא מסביר לי למה קומדיות רומנטיות זה לא דבר שיתפוס בארץ, שספרים קלילים זה אשפה ושאם אני רוצה שמישהו יקח אותי ברצינות אני צריך לזנוח את ה״קו המפגר הזה״ שאימצתי לי ולכתוב משהו רציני, עמוק וכואב.

לפעמים מתחשק לי להתקשר אליו היום רק בשביל לנתק לו. בחיי.

ייאמר לזכותו של המו״ל המכובד והמוכר שהוא לא היה רק אדם שהכיר כל קללה על הפלנטה ולא היסס לזרוק עלי את כולן בעודו מדבר על סגנון הכתיבה שלי, הוא גם היה אדם די מפתיע. אני התחייבתי לכתוב משהו כואב, עמוק ורציני. שלוש שעות אחר כך, בצלצול שהעיר את ההורים שלי, הוא שלח חוזה בפקס.

ואם הצלצול לא עשה את זה אז צרחות ההפתעה שלי כשראיתי את הלוגו הרשמי של ההוצאה ואז את החוזה יוצא שורה אחר שורה באיטיות מרגיזה ממכונת הפקס כנראה עשתה את זה.

ובשעה 5:37 בבוקר, עם חוזה דרקוני מאין כמוהו שמבקש ממני לאשר שהתשלום הראשון על הספר שלי יהיה רק לאחר העותק ה-10,000 ורק לאחר חמש שנים, המאוחר מביניהם, הפכתי להיות סופר בישראל.

כל מה שהייתי צריך לעשות היה לחתום על החוזה.

ולכתוב משהו עמוק, רציני וכואב. לאו דווקא בסדר הזה.

קשה להגיד עלי שהייתי אדם רציני. או עמוק. או כואב. רק כמה שנים קודם לכן שלחו אותי מעיתון ״במחנה״ לסקר את האינתיפאדה השנייה וחזרתי עם כתבה שמתחילה בציטוטים מפו הדב.

הקריירה העיתונאית שלי פרחה בשנים ההן בעיקר בגלל שיצאתי ל-30 דייטים ב-30 יום ואז עברתי לגור באיקאה לשבוע. כתבות חמודות, אני לא אומר, אבל לא בדיוק זוכות פרס סוקולוב לעיתונות רצינית.

יומיים אחרי אותה שיחה, בצירוף מקרים שלחלוטין הייתי מוכן לוותר עליו, אחת החברות הטובות שלי אושפזה במוסד פסיכיאטרי. רק שבוע לפני כן אכלנו פיצה וצחקנו עד שיצאה לנו קולה מהאף, מה שבהחלט לא נתן שום רמז לכך שרק כמה ימים אחר כך היא תבלע 43 כדורים ותנסה להרוג את עצמה תוך שהיא מאשימה את המשפחה שלה בניסיונות לרצוח אותה. הרופאים אמרו שלמרות שברור שמדובר בהזיות ובסכיזופרניה שהתפרצה מוטב להפריד כרגע לכמה שבועות את החברה מהמשפחה. ״יש חבר או חברה״, שאלו אותה הרופאים אחרי שנרגעה קצת, ״שהיית רוצה שיבוא לבקר אותך?״.

וככה קיבלתי את אישור הכניסה הראשון שלי למוסד פסיכיאטרי.

המוסד הפסיכיאטרי הזה היה מקום הרבה יותר נורמלי ממה שדמיינתי, ומקום הרבה יותר משוגע ממה שדמיינתי. הגעתי לבקר שלוש פעמים בשבוע, וכל פעם ראיתי את המצב שלה הולך ומשתפר. היא חזרה לצחוק. היא חזרה להיות יצירתית. היא חזרה לרצות לראות את ההורים שלה. היא הייתה מאושפזת רק דלת ליד המחלקה לטיפול בגברים אנורקסים, וברגע הראשון שראיתי את השלט הקטן הזה ידעתי שמצאתי את הספר העמוק, הרציני והכואב שלי.

>> עוד לא נרשמתם לוובינר החינמי שלי ״שש טעויות שסופרים מתחילים עושים – ואיך לתקן אותן״ ב-9.7? אז נרשמים ממש כאן 

הפסיכיאטר הראשי של המקום, איש לבבי ונחמד הרבה יותר ממה שאפשר היה לחשוב, עזר לי לקבל את האישורים המתאימים. דלתות המחלקה – שלא הייתה אלא שני חדרים עם חמישה מאושפזים בשיא התפוסה – נפתחו לפני באופן בלתי מוגבל. ואני צללתי במשך שלוש שנים, כל שני וחמישי, ארבע שעות בכל ״תצפית״, לעולמם הסודי, הקודר והאפל מאוד של גברים שלקו באנורקסיה.

ושלוש שנים אחר כך עליתי מהמעמקים האלה עם הספר ״עדיף שלא תדע״.

הוא היה בדיוק מה שנתבקשתי לכתוב: רציני, עמוק וכואב, על אף שיש לציין שהגברים במחלקה היו קלילים, חכמים וברוב המוחלט של הזמן גם מצחיקים עד דמעות. הגשתי אותו למו״ל נרגש ומזיע בשבוע הספר.

שבועיים אחר כך הוא התקשר אלי להגיד שזה בדיוק מה שהוא חיפש, והספר יצא בינואר.

שיניתי את הסטטוס בגוגל האנגאוטס (זה מה שהיה אז!) ל״סופר, אשכרה סופר״.

העתיד הרציני, הכואב והעמוק שלי נראה מבטיח.

בדצמבר, חודש לפני צאת הספר וחודש אחרי שעיצבו לו את העטיפה, ההוצאה הודיעה שהיא נסגרת. המו״ל נעלם מהארץ תוך שהתברר שהוא חייב כסף למאות נושים. אם תחפרו קצת בגוגל גם תגלו בדיוק איזו הוצאה זו כי ההתרסקות שלה עשתה רעש די גדול בזמנו, אבל לא שמעתם את זה ממני, וחוץ מזה שבאותו הזמן לא היה אכפת לי מההוצאה.


היה אכפת לי מהספר שלי.

ומזה שהוא לא יצא.

ינואר הגיע, ואני הלכתי לחנות צילום בהדר יוסף, הדפסתי את הספר שלי שלושים פעם, כרכתי אותו שלושים פעם ושלחתי אותו לכל הוצאות הספרים בישראל.


וקיבלתי מכתבי דחייה מכולן.


רוב המכתבים היו גנריים. כמה היו מרגשים ונוגעים ללב, ודיברו על ״כשרון ניכר״ לצד ״חוסר היתכנות מסחרית״ של הספר שלי.


ועורכת אחת, חכמה מאוד, כתבה לי: ״כתבת ספר מהמם שיש לי הרגשה שלא היית מרים בעצמך מהמדף. למה אתה כותב ספרים שלא היית קורא?״.
ואת האסימון שנפל לי באותו רגע אפשר היה לשמוע בבירור כל הדרך עד לשנת 1984, שזו השנה האחרונה שבה נפלו למישהו אסימונים.

אני לא אגיד שהסתערתי על המחשב. זה יהיה שקר גס. הייתי שבור וגמור כמו מישהו שממש הרגע סיים תקופה של ארבעה חודשים שבה הוא קיבל עשרות מכתבי דחייה. הרגשתי כאילו דרסה אותי משאית. ואז טרקטור. ואז סמי טריילר. ואז מטוס בואינג. ואז רכבת משא. ואז עוד איזה חמוס קטן, לקינוח. ומתוך כל האפלה הבהב הרעיון לספר ״חתונה ב-30 יום״, שלימים הפך ל״לחוץ חתונה״. ידעתי בבירור שאף אחד לא מחפש ספרים קלילים. ידעתי בבירור משיחות עם מעט העורכים שענו לי באופן אישי שאף אחד מהם לא מעוניין בקומדיה רומנטית.
אבל גם ידעתי, בבירור מוחלט, שזה הספר שהייתי מרים מהמדף. ואם אף אחד לא כתב אותו, סימן שזה התפקיד שלי.


אם אני שמח שדברים קרו כמו שהם קרו? אני לא יודע. עד כמה שאני שמח להיות הבחור ההוא שספר הביכורים שלו ניפץ שיאים, אני עדיין חושב שלגברים ההם הגיע ספר. אולי יום אחד אני אכתוב אותו כמו שצריך. אולי יום אחד הם יכתבו אותו, כי זה בכלל הסיפור שלהם.


ואולי, רק אולי, כל זה היה שיעור שאני מוכרח להעביר הלאה. כי כששואלים אותי האם יש כסף בספרות, מה הסיכויים המסחריים של ספר או איך עושים סבבי ספרים ומגיעים למקום הראשון ברבי המכר, אני עונה בשיא הכנות את אותן שלוש מילים: אני לא יודע.


אני רק יודע שאני כתבתי את הספר שאני רציתי לקרוא.


ואני יודע שזה היה אחלה מצפן וכוכב צפון במהלך הכתיבה.


ואני יודע שמאז זו השאלה היחידה שאני שואל את עצמי בכל פעם רגע לפני שאני מתיישב לכתוב : האם אתה היית קורא את זה?


ואם התשובה היא ״כן״ סימן שהמקום היחיד שצריך לעצור בו הוא הסוף.

וככה, עד כמה שאני יודע, כותבים רב מכר. סליחה אם זו לא בדיוק התשובה שחיפשתם, אבל זו באמת התשובה היחידה שיש לי לשאלה הזאת. 

תצטרפו לניוזלטר שלי?

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
דברו איתי

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים